מבוא לתפילות ראש השנה

---

לשער ראש שנה באתר הפיוט והתפילה

תפילות ראש השנה הן מן התפילות המרשימות והמרגשות ביותר בתפילות ישראל, והן נועדו למקד את תשומת לב המתפללים בקדושתו של היום ובמשמעותו המיוחדת, ולפתוח את הלבבות אל המעמד המיוחד שבו הם נמצאים.

לשם הבנת תפילות אלה, נראה שיש להקדים ולהבין את מהותו של החג. ובכן, מתברר כי ראש השנה כולל כמה וכמה מהויות ותכנים המתמזגים בו יחדיו; ונתחיל מן הכתוב בתורה:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'
(ויקרא כג, כד-כה)

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם
(במדבר כט, א)

לפי התורה, היום הראשון של תשרי (שנחשב לחודש השביעי, כאשר מניית החודשים מתחילה מניסן) הוא מועד שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קרבנות מיוחדים, והוא "יום תרועה" ו"זִכרון תרועה".[1]

אולם מניין אנחנו יודעים שהיום הראשון של החודש השביעי מציין את תחילת השנה? מתוך ספרות חז"ל, העוסקת בכך במקומות רבים, שבהם מכונה מועד זה בשם "ראש השנה", כפי שכתוב למשל בתחילת מסכת ראש השנה במשנה: "באחד [=בא'] בתשרי - ראש השנה לשנים" (פרק א, משנה א).

נזכר כאן רק יום אחד, א' בתשרי, אולם אנחנו חוגגים את ראש השנה במשך יומיים; מדוע? יש לכך סיבה היסטורית עתיקת יומין, הקשורה לדרך קביעת התאריך העברי בעבר הרחוק.[2] שני ימי ראש השנה נחשבים מבחינת ההלכה כ"יומא אריכתא", כלומר כאילו הם יום אחד ארוך; אך לפי עולמות המחשבה והסוד היהודיים יש בין שני ימי החג הבדלים מהבדלים שונים.

חז"ל מלמדים אותנו שראש השנה מכיל שני תכנים שונים המשולבים ביניהם, ויחד יוצרים את תוכנו הייחודי של חג זה:

יום הדין

ראש השנה הוא "יום הדין", היום שבו מעמיד הקב"ה למשפט את כל בני האדם, בודדים ואומות, וחורץ את דינם לשנה החדשה על פי מעשיהם, כפי שנכתב למשל בתלמוד הבבלי:

שלושה ספרים נפתחין [בידי הקב"ה] בראש השנה: אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר [=מיד] לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין [ללא הכרעה] מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו [=אם ביום הכיפורים מתברר שיש להם מספיק זכויות] - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה.
(ראש השנה, דף טז, עמוד ב)

אגב, זו גם התשובה שנותנים חז"ל לשאלה מדוע אין אומרים 'הלל' בתפילות ראש השנה (ויום הכיפורים), כפי שהיינו מצפים; וכך כתוב בתלמוד הבבלי:

​אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה [=הלל] לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?!
(ראש השנה, דף לב, עמוד ב)

לפי חז"ל, א' בתשרי נחשב כיום שבו נברא העולם, או לחלופין – כיום שבו נברא האדם. ממסורות אלה ניתן להבין מדוע דווקא הוא נחשב ל"יום הדין", שכן רק לאחר הבריאה הקב"ה יכול לדון את האדם ואת האנושות שברא, במעין "יום הולדת", כפי שכתוב במדרש:

"מראשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא, יב] – מגיד שמראשית השנה נגזרו עליה: כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה... [אמר הקב"ה:] מראשית השנה אני אברך אתכם – במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסים ובנישואים, ובכל מה שאתם שולחים בו את ידיכם אני אברך אתכם
(ספרי דברים, עקב, מ)

בעקבות כך, נחשב ראש השנה כזמן שבו על האדם (ועל האומה) לערוך "חשבון נפש" על מעשיו בשנה שחלפה, לבקש סליחה ורחמים מאת הבורא על המקומות שבהם לא פעל כשורה, לקבל על עצמו לחתור לתיקון מידותיו ולשיפור מעשיו בשנה שתבוא, ולהתפלל כי בקשתו אכן תתקבל. כך ניתן להבין מדוע נחשב ראש השנה כזמן של כובד ראש המלווה בתחושת חרדה מפני הדין והמשפט הנערכים בו, ומדוע הוא נחשב חלק מן "הימים הנוראים". גם בחברה הישראלית ניתן לראות את אותותיה של אימת הדין בראש השנה, המתבטאת בכך שרבים מגיעים להתפלל בבתי הכנסת, גם אם אינם נוהגים לעשות זאת בשאר ימות השנה.

חג לבדד ישכון?

יש לזכור כי ראש השנה אינו עומד לבדו. המשפט שנערך בראש השנה, יחד עם חתימת הדין שביום הכיפורים, המגיע עשרה ימים אחריו, הפכו את חודש אלול שלפניהם ל"חודש הרחמים והסליחות". כבר בחודש זה נקרא האדם להתחיל לערוך את "חשבון הנפש" שלו, ולבקש סליחה על חטאי השנה החולפת, הן מן האנשים שבהם פגע והן מן הקב"ה (ולכן גם אומרים בו "סליחות", כל מנהג לשיטתו). כך גם ניתן להבין כיצד הפכו הימים שמראש השנה עד יום הכיפורים ל"עשרת ימי תשובה", ימים שבהם ישנה הזדמנות נוספת לשוב בתשובה, מתוך תקווה לצאת זכאים בדין ולהיכתב ולהיחתם בספר החיים לשנה טובה, כפי שכתוב למשל במדרש: "שלושה דברים מבטלים גזירות רעות, ואלו הם: תפילה וצדקה ותשובה" (בראשית רבה מד, יב).[3] אם כך, ראש השנה הוא חלק ממהלך שלם, חלק מתקופת זמן הכוללת כמה חלקים, כאשר ניתן לומר כי ראש השנה הוא נקודת שיא בתוך תקופה זו, ויום הכיפורים הוא "שיא השיאים".

זהו היבט אחד של ראש השנה, ומהו ההיבט השני?

מחזור לימים נוראים תימן, 1825
מתוך אוסף משפחת גרוס תל-אביב, באדיבות המשפחה

המלכת האל

לפי חז"ל, המוקד השני של ראש השנה הוא המלכת הקב"ה, כלומר זהו היום שבו כל באי העולם ממליכים על עצמם מחדש את האל ומדגישים את מלכותו על העולם; וכן מבקשים את מלכותו השלמה לעתיד לבוא.

הדגמה קטנה ומתוקה לעניין זה ניתן למצוא בזיכרון רחוק של הרב יוסף דב הלוי סולובייצי'ק (1903–1993):

שנות ילדותי עברו עלי בעיירה החסידית חסלוויטש. מדי שנה, בהגיע ערב ראש השנה, היתה ניכרת על פני המלמד החב"די שלי שמחה גדולה והתרגשות בלתי רגילה. פעם, כאשר ביקש לשתף אותנו, ילדי ה'חדר' בתחושותיו, אמר כך: 'היודעים אתם מה יהיה מחר בלילה? מחר יהיה ליל ההכתרה! מחר יונח שוב הכתר על ראשו של הקב"ה, ויודעים אתם מי הוא המניח את הכתר על ראשו? יענק'ל החייט ובערל הסנדלר.'[4]

המלכת הקב"ה בולטת מאד בתפילות ראש השנה, וכן בפיוטים הרבים שבהן; ונראה שעניין זה הוא אחד ההסברים לכך שבמקביל לחרדת הדין ולאימה מפני המשפט ומפני העתיד לבוא, חז"ל מדגישים כי ראש השנה הוא גם 'יום טוב', זמן של שמחה ושל תקווה גדולה לשנה החדשה, שבו ניתן לפתוח דף חדש ולייחל לשנה טובה (בבחינת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה").[5]

עניין זה נזכר כבר במקרא, כפי שנכתב בספר נחמיה על אודות קריאת התורה שנערכה בראש השנה:

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה... וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם
(שם ח, ט–י)

נושא זה שב ומודגש אצל חז"ל, כפי שמופיע למשל בתלמוד הירושלמי:

​בנוהַג שבעולם [=כפי שמקובל], אדם יודע שיש לו דין [=משפט] - לובש שחורים ומתעטף שחורים [כלומר: כאילו הוא מתאבל]... שאינו יודע היאך דינו יוצא [=מה יהיה פסק הדין]. אבל ישראל אינן כן - אלא לובשים [בגדים] לבנים ומתעטפין לבנים... ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים
(ראש השנה פרק א, הלכה ג [נז ע"א])

משמעות כפולה זו של ראש השנה, של יראה מצד אחד ושמחה מצד שני, ניכרת בעם היהודי עד היום. יש קהילות שבהן תפילות החג נערכות ביראה ופחד ובהרגשת כובד ראש ברורה, ומאידך יש קהילות שבהן ניכרות גם השמחה, התקווה והחגיגיות. ובכל המסורות והמנהגים הרי זה חג משפחתי, כאשר לצד התפילות מתקיימות בו ארוחות חגיגיות ועתירות מנהגים שונים.

תפילות ראש השנה

מדוע יש צורך בכל ההקדמה הארוכה שלעיל? משום שרק לאחר הבנת המהויות השונות של ראש השנה – ניתן להבין את תפילות החג, שכן גם הן נעות על הציר שבין שני הקטבים שתיארנו לעיל: עמידה לפני האל למשפט מצד אחד, והמלכתו עלינו מצד שני; אימה ויראה מחד, ושמחה ותקווה מאידך; ועל הציר הזה נעים גם הפיוטים המשולבים בתפילות, והם רבים ומגוונים ביותר, עדה עדה ופיוטיה.

נכתוב כאן מעט על מבנה התפילות של ראש השנה. ובכן, התפילות בשני ימי החג דומות מאוד (מלבד הפעמים שבהן היום הראשון של החג חל בשבת, שאז לא תוקעים בשופר). בכל אחד מן הימים יש ארבע תפילות: ערבית (בלילה), שחרית (ואחריה קריאה בתורה והפטרה, השונות בין שני הימים), מוסף ומנחה; כאשר תקיעות השופר משולבות לפני, בתוך ולאחר תפילת מוסף, כל עדה לפי מנהגה. כל התפילות חגיגיות וארוכות מן הרגיל (ובמיוחד חזרות הש"ץ של שחרית, ועוד יותר של מוסף).

תפילת עמידה

תפילות העמידה בראש השנה כוללות, כמו בכל שבת וחג, שבע ברכות (אבות, גבורות, קדושת ה', קדושת היום, עבודה, הודאה, שלום);[6] כאשר הברכות השלישית והרביעית (קדושת ה' וקדושת היום) מורחבות, ומכילות תכנים מענייני היום.

שונה מכולן היא תפילת העמידה של מוסף בראש השנה, הכוללת תשע ברכות (אבות, גבורות, קדושת ה', קדושת היום+מלכויות, זיכרונות, שופרות, עבודה, הודאה, שלום); כאשר "מלכויות", "זיכרונות" ו"שופרות" מורחבות מאוד ובנויות בצורה מיוחדת.

בשונה מתפילות העמידה של כל השנה, הרי שבראש השנה (וגם ביום הכיפורים) יש הבדלים בין תפילת היחיד ובין חזרת הש"ץ. בנוסח האשכנזי, למשל, רוב ההרחבות והפיוטים נמצאים בחזרות הש"ץ של שחרית ומוסף, הנחשבות לחלקים עיקריים מתפילות היום.

התקיעה בשופר 

המצווה העיקרית והייחודית של ראש השנה היא התקיעה בשופר, הנחשבת למצוות עשה מן התורה ("יום תרועה" ו"זיכרון תרועה", זוכרים?). במקורותינו נכתב רבות מאד, לאורך הדורות כולם, על מצווה זו: מהו השופר, מדוע יש לתקוע בו, איזה קולות יש להשמיע וכמה, מה לברך לפני התקיעה, מתי לתקוע, האם גם נשים חייבות במצווה זו, ועוד ועוד. מתוך העיסוק הרב והנרחב במצווה זו ניתן להבין את החשיבות הרבה שעם ישראל ייחס לה במהלך הדורות, וגם את חביבותה הרבה. ניתן להיווכח בכך עד היום, כאשר בתי הכנסת מציינים מפורשות מראש את זמן התקיעה בשופר, ואנשים ונשים רבים מגיעים במיוחד רק כדי לשמוע את התקיעות.

פיוטי ראש השנה 

לא נקפח, כמובן, את מקומם של הפיוטים. כאמור, בתפילות ראש השנה משולבים פיוטים רבים, במנהגי כל העדות, והם מושרים בלחנים רבים ומגוונים: מהם לחנים מסורתיים ועתיקי יומין, מהם לחנים חדשים ומודרניים, ומהם לחנים השייכים לשירים עבריים מוכרים, המולבשים על המילים העתיקות ומעניקים להן פנים חדשות.

הפיוטים חביבים ביותר על המתפללים, והופכים את תפילות החג לחוויה מרוממת ונשגבת, שגם מעניקה למשתתפיה תחושת שייכות לקהילת המתפללים, הנושאת קולה בשיר כגוף אחד. רבים חוזרים בראש השנה (וביום הכיפורים) אל בתי כנסת המוכרים להם מילדותם, או אל כאלה שנוסחיהם מוכרים להם מן העבר, כאשר לחני הפיוטים שגורים בפיהם ומזכירים נשכחות, ולכן משמחים ומעוררים.

אם נרצה לבחור את הפיוטים המרגשים ביותר הרי שנתקשה לעשות זאת, שכן ישנם רבים כאלה, מה גם שלכל מתפלל יש טעם אישי משלו. אולם ניתן לומר כי בנוסח עדות המזרח אחד הפיוטים הבולטים הוא "עת שערי רצון" (=עוקד והנעקד והמזבח), שהפך ידוע ואהוב כל כך, עד שגם קהילות אשכנזיות לא מעטות החלו לשיר אותו בדור האחרון. הפיוט, המתאר בלשון מרגשת את עקידת יצחק, מושר לפני תקיעת שופר ומשרה אווירה מיוחדת בבית הכנסת. מן הצד האשכנזי ניתן לציין את הפיוט "ונתנה תוקף", המתאר באופן מרטיט את המעמד בו שופט האל את בני האדם. כבר בימי קדם נקשר הפיוט אל מאורעות יהודיים עגומים, ולאחר מלחמת יום הכיפורים נקשר גם אליה; ובעקבות לחנו החדש הפך לנפוץ בציבוריות הישראלית.

במבוא זה, אם כן, נגענו מעט בתכניו השונים של ראש השנה ובמבנה התפילות המרכיבות אותו, ונדמה כי עתה ניתן להיכנס אל עובי הקורה ולעיין בתפילות עצמן, על תוכניהן השונים.

[1] ומעניין לציין כי בתפילות ראש השנה ובברכותיו (כגון הדלקת נרות וברכת המזון) ראש השנה מכונה 'יום הזיכרון', בעקבות הכינוי 'זיכרון תרועה' מן הפסוק בספר ויקרא.
[2] בקצרה נאמר כי בימי המקדש קבעו את תחילת החודש ['קידוש החודש'] בבית הדין בירושלים, לפי עדים שראו את הירח החדש. משם יצאה הודעה לכל העם, ובשל הזמן הרב שחלף עד הגעתה למקומות הרחוקים, נהגו שם לחגוג בחגים 'יום טוב שני' בשל הספק בתאריך תחילת החודש. ראש השנה הוא החג היחיד שחל בא' בחודש, ויכול היה לקרות שבל' באלול יבואו עדים, והוא יהפוך לא' בתשרי, כלומר לראש השנה; ולכן חגגו מראש את ל' באלול כראש השנה, כדי לא להיות בספק. גם אם באו עדים בל' באלול, לא ניתן היה להודיע באותו יום לכל העם, ולכן במקומות הרחוקים חגגו גם ביום השני את ראש השנה (ולעתים גם במקדש, ראו משנה ראש השנה ד, ד). לאחר יצירת הלוח העברי הקבוע בטלו הספקות, ויש עדויות שלעתים חגגו בארץ ישראל את ראש השנה רק יום אחד; אך נראה שמימי הרי"ף (ר' יצחק אלפסי, 1103-1013) התקבל הנוהג לחגוג בכל מקום את ראש השנה יומיים, א'-ב' בתשרי. הסבר מפורט יותר ניתן למצוא למשל במאמר 'קידוש החודש וראש השנה' של הרב אליעזר מלמד, באתר "ישיבה".
[3] ומדרש זה הפך בפיוט 'ונתנה תוקף' למשפט הידוע 'ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה".
[4] מתוך 'ממך אליך – מחזור תפילה, הגות וחוויה לראש השנה', בעריכת יונדב קפלון, תל אביב 2004, עמ' 203–204.
[5] משפט ידוע זה לקוח מן הפיוט "אחות קטנה", הפותח את תפילות ראש השנה. 
[6] בניגוד לימות חול, שבהם יש בתפילת העמידה 19 ברכות. בתפילות העמידה של ראש השנה יש (בין היתר) גם כמה שינויים ותוספות, המופיעים גם בתפילות העמידה של כל אחד מ'עשרת ימי תשובה'.