מבוא לקריאה בתורה

---

קריאה בספר התורה היא אחד מהטקסים היהודיים הקדומים ביותר, וזה מאות רבות של שנים היא תופסת חלק מרכזי בתפילות ימות השנה ובפרט בתפילות השבתות, המועדים וראשי החודשים. במהלך השנים התגבשה הקריאה בתורה לכדי טקס בעל כמה שלבים מוגדרים, הנערך בבית הכנסת בתפילות שחרית של ימי שני וחמישי, שבת, ימים טובים, ראשי חודשים, חנוכה, פורים ותעניות, ובתפילות מנחה של שבת ושל תעניות.

התגבשות סדרי הקריאה בתורה

באופן מפתיע, הקריאה בתורה כמעט איננה מוזכרת בתורה, מלבד מצווה אחת לקרוא בה בציבור פעם בשבע שנים: מצוות הקהל בסוכות. הקריאה במתכונתה המוכרת לנו כיום היא תקנה מאוחרת ולא מצווה מן התורה. קריאה ציבורית בתורה נזכרת בכתובים לראשונה רק בימי עזרא הסופר (נחמיה ח, א-ה), והיא נערכה בימי ראש השנה וחג הסוגות. אולם חז"ל מייחסים את תחילת התקנה לקרוא בתורה למשה רבנו, שקבע לדבריהם קריאה בתורה בשבתות, ימים טובים וראשי חודשים. [1] לפי מסורת חז"ל, משה התקין גם את הקריאה בתורה בשחרית של ימי שני וחמישי "כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה" או בשל היותם "ימי כניסה" – ימי שוק שבהם התכנסו יושבי הכפרים אל העיר ויהודים רבים התקבצו יחד; [2] עזרא הסופר עיצב את התקנה וקבע שמספר האנשים העולים לקריאת התורה בימים אלו הוא שלושה, [3] והוסיף גם קריאה בתורה במנחה של שבת לטובת "יושבי קרנות" – אנשים שאין להם פנאי לבוא לבית הכנסת בימי שני וחמישי שהם ימי עבודה, אלא רק בשבת. [4]

במהלך הדורות התגבשו תכני הקריאה לימים השונים, עד שבמשנה אנו כבר מוצאים רשימה מפורטת של הקטעים שיש לקרוא במועדים שונים: יום טוב ראשון של פסח, יום טוב של שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, כל ימי חג הסוכות, חנוכה, פורים, ראש החודש, תעניות וארבעת השבתות שבין פורים לפסח. הרשימה מופיעה במשנה מגילה ג, ה–ו. [5] הרשימה עוצבה לפי הכלל "מצוָתָן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" – "מצותן שיהו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" – כלומר, יש מצווה לקרוא בכל מועד ומועד את הפרשייה בתורה העוסקת במצוות המועד או קשורה אליו באופן אחר.

המשנה אינה מתייחסת לתכני הקריאה בשבתות וימי שני וחמישי, אך נאמר בה שיש "סדר" לקריאה זו, כלומר שקיים מחזור קריאה ידוע שבמסגרתו קוראים בכל שבת פרשה אחרת, "פרשת השבוע", פרשה אחרי פרשה, עד שמשלימים את קריאת כל ספר התורה. [6] במנחה של שבת ובשחרית של ימי שני וחמישי קוראים קריאות נוספות, קצרות יותר, שהן פסקאות הפתיחה של פרשת השבוע שתיקרא בשבת הבאה.

בתלמוד הבבלי נזכר הבדל משמעותי בין בבל לארץ ישראל באורך מחזור הקריאה: בבבל היה נהוג מחזור קריאה חד־שנתי (ובו 54 פרשות), ואילו בארץ ישראל המחזור היה תלת־שנתי (ובו 154 עד 167 פרשות). מחזור הקריאה הארץ־ישראלי נדחק אט מפני המחזור הבבלי, עד שכבר לפני 800 שנה הוא היה המחזור הנפוץ פחות, [7] וכיום נהוג בכל קהילות ישראל לקרוא את פרשות שבוע לפי המחזור הארץ־ישראלי החד־שנתי המתחיל ומסתיים ביום השמיני של חג הסוכות, "שמיני עצרת", המכונה בשל כך בשם "שמחת תורה". כך נהוג בארץ. בחו"ל המחזור מתחיל ומסתיים ביום טוב שני של גלויות "שמיני עצרת", שזכה ל"שמחה תורה" ככינוי עצמאי.

אופן הקריאה בתורה

הקריאה בספר נערכת מעל "בימה" ייעודית במרכז בית הכנסת, לרוב מוגבהת מעט, שצורתה מיועדת לפתיחה נוחה של הספר לשם קריאה; בבתי כנסת במסורות הספרדיות והתימניות המשטח העליון של הבימה מאוזן, שכן הם קוראים מתוך ספר תורה כשהוא מאוחסן בתיק המגן הקשיח שלו, המכונה "תיק" או "נרתיק", ואילו במרבית בתי הכנסת האשכנזיים המשטח מוטה ועליו מונח בשיפוע ספר התורה ללא נרתיק הבד הייעודי ("מעיל") שבו הוא מאוחסן רק בשעה שאין קוראים בו.[8] מעניין לציין שיש גם קהילות ספרדיות ותימניות שבהן בעת הקריאה מטים את הספר עם תיקו הקשיח ומשעינים אותו על מעקה הבימה.

הקריאה בתורה נעשית במעמד של עשרה גברים יהודים לפחות ("מניין") ובהגייה קפדנית ובנעימה מוטעמת ("טעמי המקרא") המשתנות לפי מסורת העדות השונות. בעבר היו מסמיכים לקריאת התורה גם את קריאת תרגום התורה לארמית (תרגום אונקלוס), כדי להקל על הבנת הנקרא בתקופה שבה השפה המדוברת הייתה ארמית (רמב"ם, הלכות תפילה יב, ו), אך מנהג זה בטל בימינו והשתמר רק בחלק מקהילות תימן (תחת השם "תרג'ום"), שבהן נהוג כי אחד הילדים חוזר על תרגום הפסוקים לאחר קריאתם.

הקטע שאותו קוראים בבית הכנסת מתחלק בין מספר מתפללים המכונים "קרואים" או "עולים לתורה" (וגם "עולים" סתם).  כיום מקובל במרבית בתי הכנסת האורתודוכסיים כי העולה לתורה יהא זכר יהודי מגיל שלוש עשרה, אולם ההלכה במקורה מתירה גם לאישה ולקטן לעלות לתורה. בקרב הספרדים  מקובל להזמין את העולה באופן הבא: "יעמוד העולה פלוני, שלישי, בכבוד", בקהילות יוצאי אשכנז – בשמו ובשם אביו: "יעמוד פלוני בן פלוני". נהוג היה כי כל אחד מן העולים יקרא קטע באורך מינימלי של שלושה פסוקים מתוך קטע הקריאה השלם. כיום, בשל ההקפדה על כך שהקריאה תהיה מדויקת וללא כל שגיאה ולו הקטנה ביותר מחד גיסא, והיעדרן של יכולות אלו אצל רוב העולים מאידך גיסא, נהוג להעמיד לצד העולה "בעל קורא" – אדם הבקיא בקריאה ודקדוקיה; בעל הקורא קורא בתורה בקול רם, והעולה קורא לעצמו בלחש. לעתים עומד לצד בעל הקורא "מכוון", שמרמז לבעל הקורא על הטעמים בקטע הקריאה. אולם גם כיום ישנם בתי כנסת המאפשרים לכל אדם לקרוא בתורה, ובלבד שהכין את הקריאה כראוי, ויש מקומות שבהם הדבר מובן מאליו ומבורך, בעיקר אצל יוצאי תימן.

מקובל שהעלייה לתורה כרוכה בתרומה: בחלק מהקהילות, בעיקר אצל הספרדים, נמכרות העליות לתורה במכירה פומבית בין המתפללים קודם קריאת התורה, והכסף הנגבה משמש לצרכי בית הכנסת; בחלק אחר, בעיקר אצל יוצאי אשכנז, מקובל שהעולה לתורה תורם כסף לבית הכנסת או לצדקה לפי נדבת לבו.

אחרי שזכה העולה בעלייה והוזמן לעלות לתורה, הוא פותח את ספר התורה, מביט במקום שבו הוא עתיד לקרוא (או יקראו למענו), ו"מנשק" אותו בעקיפין באמצעות ידו המכוסה בטלית או במטפחת בד, המובאת לאחר מכן אל פיו לנשיקה. זאת משום שאין נוגעים ישירות ביריעת הספר עצמה משום כבודו. לאחר מכן הוא פונה לקהל ואומר: "ברכו את ה' המבורך" והקהל משיב: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד." העולה חוזר על המשפט ולאחריו מברך את הברכה שתיקנו חז"ל לומר לפני הקריאה, ברכה העוסקת בשבח הבחירה האלוהית בעם ישראל ובשבח התורה שנתן לעמו ("אשר בחר בנו"). לאחר גמר הקריאה העולה שב ומברך ברכה שנייה שלה תוכן דומה ("אשר נתן לנו"). אם העולה התחייב בברכת הגומל, ברכת הודאה הנאמרת בציבור לאחר הצלה מסכנה, הוא מברך אותה אחרי הברכה שלאחר קריאת התורה. לעתים, אם למתפלל המחויב בברכה לא הזדמן לעלות לתורה, הוא אומר אותה לצד הבימה בגמר הקריאה בתורה, שלא כעולה.

מספר העולים לתורה משתנה לפי מועד הקריאה ונע בין שלושה עולים לשבעה, לפי הפירוט הבא: [9]

המספר המקסימלי של העולים משתנה גם כן: בשבתות, ימים טובים ויום הכיפורים אסור לפחות ממספר העולים המצוין לעיל (75 עולים), אך ניתן להוסיף עליהם עוד עולים ללא הגבלה; בשאר ימי הקריאה בתורה אסור לפחות מהמספר המצוין (3–4 עולים) ואסור להוסיף עליו (רמב"ם, שם).

הזכות לעלות לתורה בעליות הראשונה והשנייה מוענקת לכהן וללוי, לפי הכללים הבאים: אם יש כהן ולוי בבית הכנסת, הכהן מכובד בעלייה הראשונה והלוי – בעלייה השנייה; אם יש כהן ואין לוי – הכוהן מכובד בשתי העליות הראשונות; אם יש לוי בבית הכנסת אבל אין כהן – בחלק מהקהילות הלוי אינו מכובד בעליית שני (והיא מוענקת לישראל). עליית כהן ולוי בשאר העליות שאינן הנזכרות, שבהן נהוג שעולה "ישראל", אדם שאינו לא כהן ולא לוי, נתונה במחלוקת. [10]

בשל נוהג כיבודים זה, העלייה הראשונה לתורה מכונה "עליית כהן" (וגם "כהן", "עליית ראשון" או "ראשון" סתם) והשנייה – "עליית לוי" ("לוי", "עליית שני" או "שני" סתם). שאר העליות נקראות על שם מספרן הסודר (השלישית – "עליית שלישי" או "שלישי" סתם וכן על זה הדרך). העלייה האחרונה בשבתות מכונה "עליית שביעי" ולעתים גם "משלים", שכן עולה זה משלים וחותם את קריאת הפרשה; אם מעלים לפניו עולים נוספים, הם מכונים "מוסיף" (אצל הספרדים ויוצאי תימן). אחרי העולה האחרון לתורה עולה אדם נוסף לקריאת "מפטיר", שהם שלושה פסוקים מסוף הפרשה, שאליהם סומכים את ההפטרה.

העלייה לתורה כרוכה במנהגים רבים, וביניהם המנהג שאב ובנו או שני אחים אינם עולים זה אחר זה מפני "עין הרע", והמנהג להשליך סוכריות ומיני מתיקה על חתן או נער בר מצווה העולים לתורה לרגל שמחתם. מנהג זה מבטא את השתתפותו של הנער בקהילת הבוגרים. במעט קהילות נהוג כי גם נערה שהגיעה לגיל מצוות עולה לתורה, לעתים בקרב נשים בלבד.

בקהילות הספרדים נהוג לשיר פיוטים לעולה בתורה, הקשורים למאורעות בחייו – לידה, בר מצווה וכדו'.

לאחר העלייה לתורה עורכים הרב, בעל הקורא, הגבאי או החזן תפילה קצרה לעולה הנקראת "מי שברך" ובה ברכות שונות לעולה; בחלק מהקהילות שבהן נהוג לתרום כסף עבור העלייה, מוזכרת התרומה בתפילה זו. במקרה של לידת בת מקובל שהאב מעניק לבתו את שמה במהלך תפילת "מי שברך" ליולדת לאחר עלייתו לתורה. להבדיל, לאחר העלייה לתורה נהוג לערוך במידת הצורך תפילת "השכבה" לקרוביו המנוחים של העולה, אם העלייה לתורה נערכת סמוך למועד האזכרה של אותם קרובים. בשבת מוסיפים תפילת "מי שברך" גם לחולים ומועד אמירתה משתנה בין העדות השונות: בקהילות הספרדים התפילה נערכת לאחר פתיחת ארון הקודש ולפני הוצאת ספר התורה, וברוב קהילות אשכנז – לאחר הקריאה בתורה דווקא, או לאחר העלייה השישית.

[1] בבלי מגילה לב, ע"א; ירושלמי מגילה ד, ג.
[2] ראו: תוספתא תענית ב, ה.
[3] בבלי בבא קמא פב, ע"א.
[4] רש"י, שם.
[5] במקורות נוספים, כמו בבלי מגילה לא, ע"א–ב, ישנו פירוט נוסף של תכני הקריאה החסרים לימים טובים של גלויות ועוד.
[6] משנה מגילה ג, ו.
[7] רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה יג, א.
[8] ארון הקודש, התיק והמעיל נועדו לגונן על ספר התורה מפני פגעים ויד זדונית וגם לשמור על כבודו.
[9] הפירוט מבוסס על רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילה יב, טז.
[10] שולחן ערוך, אורח חיים, קלה.