ממנהגי המקובלים אל שירת הבקשות
אתר הפיוט והתפילה

ממנהגי המקובלים אל שירת הבקשות

חנה פתיה

מה הקשר בין מנהגי המקובלים ובין שירת הבקשות? מתי החל להתגבש מנהג אמירת שירת הבקשות בצורה "ממוסדת" יותר, הדומה לזו הנהוגה בימינו?

מתי החל להתגבש מנהג אמירת שירת הבקשות בצורה "ממוסדת" יותר, הדומה לזו הנהוגה בימינו? ניתן לשער שככל הנראה קרה הדבר באותה תקופה סוערת ומיוחדת במינה של יצירה רוחנית פורה שהשפעתה ניכרת עד היום, הלוא היא תקופתו של האר"י וחוג תלמידיו בצפת של המאה ה־16, שפיתחו את הרעיון של קימה בלילה לתפילה ולשירה. זוהי גם התקופה שבה פשט מנהגם של המקובלים לצאת אל השדה ביום שישי בשעת בין השמשות, ולקבל את פני השבת בשירה בחבורה – ר' שלמה אלקבץ חיבר אז את "לכה דודי".

בעקבות התפשטות תורת הקבלה הצפתית ומנהגי המקובלים ברחבי העולם היהודי במאות ה־16 וה־17 התפשטו גם מנהגי השירה בלילות. כתוצאה מכך החלו להופיע בדפוס מאמצע המאה ה־16 ואילך קבצי תפילות ופיוטים המיועדים לאירועים מן הסוג הזה. בעיצוב הספרותי והמוזיקלי של הפיוטים שנהגו באירועים אלו היה חלק נכבד למשורר ר' ישראל נג'ארה (1555–1625), בן למשפחת מגורשי ספרד, אחד מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים. ר"י נג'ארה היה המשורר הפופולרי ביותר בזמנו. שיריו, שיצאו לאור עוד בימי חייו, נפוצו במהירות במרחבי הקהילות היהודיות הספרדיות, והם תופסים חלק נכבד בקבצי שירת הבקשות השונים. ר"י נג'ארה הניח את היסודות למהפכה של ממש בתחום השירה על כל מרכיביה: הטקסט הכתוב, המנגינה וקבלת הסביבה המקומית כמקור מוסיקלי ורוחני לגיטימי. הוא שהניח את היסודות לשירה המאורגנת על ידי תבניות מוזיקליות (מקאמים), שאת הדוגמה המובהקת ביותר שלה אפשר למצוא היום בשירת הבקשות בנוסח יהודי חאלב, שירה הנהוגה עד ימינו אנו. חידושיו הגדולים בתחום המוזיקה (כמו גם בתחומים אחרים) חוללו מהפכה שאת פֵרותיה אנו רואים עד היום. אל החוויה הדתית הצטרפה המוזיקה בעוצמה גדולה שלא הייתה לה קודם לכן, והעשירה את החיים הרוחניים ואת החוויה הדתית.


מתוך "זמירות ישראל",  לרבי ישראל נג'ארה, ונציה, 1600

עם התפשטותם של מנהגי שירת פיוטים בחבורה קיבלו אלה תכנים וצורות שונות בכל קהילה וקהילה. מנהגים מעין אלה ידועים לנו מסוריה, מתורכיה, מיוגוסלביה, מיוון, מאיי רודוס, מאיטליה, מתוניסיה, מאלג'יריה וממרוקו.


ביה"כ עדס, נחלאות, ירושלים, 2009

את כל המסורות מאפיינות שתי תכונות: האחת – הן פתחו פתח נוח להחדרת המוזיקה הנוכרית מהסביבה אל בין כותלי בתי הכנסת: והשנייה – הן שימשו גורם מדרבן ליצירה ספרותית חדשה, תוך כדי שימת דגש על המודלים של השירה העברית הספרדית של ימי הביניים מחד גיסא, והמודלים מהסביבה הנוכרית הקרובה מאידך גיסא.

את העובדה שחלק מהמנהגים של שירת הבקשות שרדו עד ימינו, בעוד שחלק ניכר מהם נשתכח עקב תהליכים דמוגרפיים ושינויים חברתיים, יש לזקוף במידה רבה לזכות תפקידה המרכזי של המוזיקה במנהגים אלה. גם לאחר שהתוכן המיסטי המקורי אבד ברובו והבנת הטקסטים פחתה, המשיכו הן המוסיקה והן מבצעיה לשמש מנוף להישרדות ולהמשכיות.

על פי מאמריו של פרופ' אדווין סרוסי באתר זה. חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".