עם התפשטותם של מנהגי שירת פיוטים בחבורה קיבלו אלה תכנים וצורות שונות בכל קהילה וקהילה. מנהגים מעין אלה ידועים לנו מסוריה, מתורכיה, מיוגוסלביה, מיוון, מאיי רודוס, מאיטליה, מתוניסיה, מאלג'יריה וממרוקו.

ביה"כ עדס, נחלאות, ירושלים, 2009
את כל המסורות מאפיינות שתי תכונות: האחת – הן פתחו פתח נוח להחדרת המוזיקה הנוכרית מהסביבה אל בין כותלי בתי הכנסת: והשנייה – הן שימשו גורם מדרבן ליצירה ספרותית חדשה, תוך כדי שימת דגש על המודלים של השירה העברית הספרדית של ימי הביניים מחד גיסא, והמודלים מהסביבה הנוכרית הקרובה מאידך גיסא.
את העובדה שחלק מהמנהגים של שירת הבקשות שרדו עד ימינו, בעוד שחלק ניכר מהם נשתכח עקב תהליכים דמוגרפיים ושינויים חברתיים, יש לזקוף במידה רבה לזכות תפקידה המרכזי של המוזיקה במנהגים אלה. גם לאחר שהתוכן המיסטי המקורי אבד ברובו והבנת הטקסטים פחתה, המשיכו הן המוסיקה והן מבצעיה לשמש מנוף להישרדות ולהמשכיות.
על פי מאמריו של פרופ' אדווין סרוסי באתר זה. חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".