אמנות השיר: מחולל כל בקו יושר
איתי מרינברג
המבנה, המשקל והחריזה בפיוט "מחולל כל בקו יושר".
איתי מרינברג
המבנה, המשקל והחריזה בפיוט "מחולל כל בקו יושר".
סימן:
מ' צדוק
מבנה:
שיר סטרופי מעין־אזורי.
משקל:
משקל הברתי, 7–9 הברות בצלע (ניכר חוסר סדירות יחסי בשקילה).
חריזה:
"אבאבאב-אב / גדגדגד-בב / הוהוהו-בב / זחזחזח-בב / טיטיטי-בב".
"מחולל כל בקו יושר" הוא פיוט הנאמר בלילי שבתות חודש אלול במנהג יהודי לוב וג'רבה. ליהודי קהילות אלה מנהג "סליחות" ייחודי: את ה"סליחות" הרגילות המשותפות לרוב עדות המזרח הם אומרים בלילות ראשון, שלישי, רביעי ושישי של השבוע, בעוד שבלילות שני, חמישי ושבת הם אומרים פיוטי סליחות קדומים שנשתמרו בקובץ "שפתי רננות", המיוחד להם בלבד. פיוטנו, כפי שתוכנו מעיד עליו, הוא אחד מן הפיוטים הנאמרים בלילי שבת במסגרת מנהג זה.[1] אימתי נתחבר הפיוט ובידי מי נתחבר, אין אנו יודעים.[2]
בעיצובה הצורני של ה"סליחה" נקט הפייטן דרך מיוחדת, שסייעה בידו להגביר את עוצמת הבקשה והקריאה לקדוש ברוך הוא: הוא יצר מעבר חד ביותר בין המחרוזות (=ה"בתים") הראשונה והשנייה למחרוזת השלישית, מעבר הניכר בראש ובראשונה בצורת הפנייה לאל, המשתנה מגוף שלישי נסתר, לגוף שני נוכח; בעוד המחרוזות הראשונה והשנייה מתאפיינות בדיבור על הקדוש ברוך הוא, מתאפיינת המחרוזת השלישית בדיבור אליו. כדי להדגים זאת, נעקוב אחר טורי הפתיחה של שלוש המחרוזות הראשונות (טורי המחרוזת השלישית מודגשים):
מְחוֹלֵל כֹּל בְּקַו יוֹשֶׁר מוּפְלָאוֹת וּמְכוּסוֹת [מחרוזת ראשונה]
בְּשֵׁשׁ בָּרָא וּבְכוֹשֶׁר עֲשׂוֹת יְצוּרָיו לַחֲסוֹת[...]
צַר צוּרוֹת בְּלִי יֶגַע וּבָרָא בִּרְיוֹת וְחִדֵּשׁ [מחרוזת שנייה]
וְשָׂם שֶׁבַע לְמוּל שֶׁבַע לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִתְקַדֵּשׁ [...]
דָּגוּל עֲנֵה בְרַחֲמֶיךָ לְעֶבֶד קָם בַּחֲצִי לֵיל [מחרוזת שלישית]
מְבַקֵּשׁ נִיחוּמֶיךָ וְעוֹמֵד נֶגְדְּךָ וּמְפַלֵּל
כך, מ"צַר צוּרוֹת בְּלִי יֶגַע" (גוף שלישי נסתר) עובר הדובר בפתאומיות רבה ל"דָּגוּל עֲנֵה בְרַחֲמֶיךָ" (גוף שני נוכח), וכך ימשיך עד לסיום הפיוט. אולם לא רק צורת הפנייה לאל משתנה כאן בפתאומיות, אלא גם המיקום על ציר הזמן; בעוד המחרוזות הראשונה והשנייה ממוקדות בעיקר בבריאת העולם, בנקודת הראשית של הזמן – "בְּשֵׁשׁ בָּרָא וּבְכוֹשֶׁר... וּבָרָא בִּרְיוֹת וְחִדֵּשׁ" – עוברת המחרוזת השלישית ל"כאן" ול"עכשיו" של הדובר: "לְעֶבֶד קָם בַּחֲצִי לֵיל".[3]
מִפְנִים אלה מעניקים לזעקת הדובר עוצמה מיוחדת; דווקא המעבר החד מדגיש את תחינתו הנרגשת, את קריאתו המופנית אל האלוהים בישירות רבה: "קַמְתִּי מֵחֲצוֹת לַיְלָה / לְפַלֵּל בְּעַד עַמְּךָ זֶה // אַל נָא תְּהִי נִגְעָלָה / תְּפִלַּת נִדְכֶּא וְנִבְזֶה".
[1] על מנהג יחודי זה ראו: אפרים חזן, השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 52; פריג'א זוארץ, ממנהגיהם של יהודי לוב, בתוך: אשר וסרטיל (עורך), ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל (מהדורה שלישית – ירושלים תשנ"ו), עמ' 376.
[2] הסימן "צדוק" המופיע בראשי המחרוזות למן המחרוזת השנייה ואילך אינו מסייע די הצורך בזיהוי מחבר השיר.
[3] אמנם בציר הזמן צפויה תפנית נוספת במחרוזת הרביעית, המציגה את השבת כזמן הגאולה העתידי – "וְיוֹם שְׁבִיעִי בּוֹ תְּבַשֵּׂר / עֲוֹנוֹת עַמְּךָ שָׁלְמוּ"; על רקע זה ניתן לראות את הפנייה שבמחרוזת השלישית כעומדת בתווך בין תיאור "שבת בראשית" לתיאורה של "שבת אחרית הימים", כלומר, כהווה קונקרטי הנתון בין העבר המוחלט לעתיד המוחלט.