אמנות השיר: קרב יום (אז רוב נסים)

---

קרב יום – מילים וביצועים

סימן:
אקרוסטיכון אל"ף־בי"ת מלא.

מבנה:
כל טור נחתם במילה "לָיְלָה" כשהיא לעצמה, או בצירוף אות תחילית: "הַלָּיְלָה"/"מִלָּיְלָה"/"בַּלָּיְלָה".

בזכות שימורו בהגדה של פסח, היה "אז רוב נסים" פיוטו הידוע היחיד של יניי עד לגילוי הגניזה הקהירית, מתוכה נחשף ונתגלה יניי כאחד מגדולי הפייטנים הארץ־ישראליים הקדומים. פיוטנו, למעשה, הינו חלק מתוך "קרובה" [=פיוט שנועד לעטר בשירה את תפילת העמידה] רחבת היקף הפותחת במילים "אוֹנֵי פִטְרֵי רַחֲמָתָיִם", שאותה ייעד הפייטן מלכתחילה לאחד ה"סדרים" [=פרשיות] של ספר שמות, על פי מנהג הקריאה הארץ־ישראלי הקדום. אך גם פיוט יחיד זה, בצורה שבה הוא מופיע מאז ימי הביניים בהגדה של פסח,[1] פותח צוהר לדרכו של הפייטן בעבודתו. לפיוטנו מהלך ברור, שאותו ניתן לסכם במילותיו של צבי מאיר רבינוביץ', אשר פרסם מהדורה מדעית מפורשת של פיוטי יניי: "הפייטן מונה את כל הניסים שנעשו לישראל בלילה, החל  באברהם ויצחק וכלה בנס פורים. הפיוט מסיים בתפילה לגאולה לאחרית הימים, ליום שבו חשכת הגלות תיפסק ויתגלה מחדש האור הגנוז, אור שבעת הימים".[2] משמעות מיוחדת יש בעיני הפייטן לזמן שבו בוחר הקדוש ברוך הוא להושיע את עמו; את הפסקאות הקרובות נייחד לניתוח תפיסת הזמן העולה מן הפיוט ונצביע על מקורותיה המדרשיים.

חלקו העיקרי של הפיוט, הנמשך מתחילתו ועד הטור הפותח באות צד"י ("צָרַח כְּשׁוֹמֵר"), מונה, כדברי רבינוביץ', את כל הנִסים שנעשו לישראל בלילה (אותיות אל"ף עד עי"ן), ומשלב בתוכם אף את הנס העתידי, נס השחרור משעבוד מלכות אדום (אותיות פ"א–צד"י) – שעתיד אף הוא להתרחש בלילה. ביסוד טורים אלה מונחת עמדה דתית המנוסחת בפשטות קולעת בחלק אחר של ה"קרובה" שפיוטנו הוא חלק ממנה: "וּמַה שֶּׁהָיָה בָרִאשׁוֹנָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה בָאַחֲרוֹנָה / כְּשֵׁמַע מִצְרַיִם תַּשְׁמִיעַ לְצוֹרִים".[3] גאולת העבר מעניקה תקווה לקראת הבאות, שכן היא מעידה על דפוס קבוע בדרכי פעולת האל – דפוס שניתן לחזותו, להגדירו, לצפות לו ולהתנחם בקיומו. העתיד, לפחות במידה כלשהי, ידוע מראש. פייטננו צועד בזה בעקבות מקורות מדרשיים אחדים; כך למשל מובא בפסיקתא דרב כהנא (פר' יז, א), מן הקדומים שבמדרשי חז"ל:[4]

"'בַּלָּיְלָה' (תהלים עז, ז) –
[ = מתוך הפסוק: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי"]
זה לילה, ולילו של פרעה לילה,
אותו שכת[וב] בו 'וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה' (שמות יב, כט);
זה לילה, ולילו של גדעון לילה,
אתו שכת[וב] בו 'וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ' (שופטים ז, ט);
זה לילה, ולילו של סנחריב לילה,
אותו הכת[וב] בו 'וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא
וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף' (מלכים ב, יט, לה);
זה לילה וזה לילה".

את זיכרונות הלילה של משורר התהלים – "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" (תהלים עז, ז) מפרש הדרשן האנונימי כמוסבים על גאולות העבר, שהתרחשו בלילה.[5] פייטננו, אם כן, מחרה מחזיק אחר משורר התהלים, ומתנחם כמותו בלילות העבר; יש לציין גם כי על פי מקורות מדרשיים אחרים חלק מן הנִסים המוזכרים כאן התרחשו בלילי פסח דווקא.[6]

נוסח הפיוט המופיע בהגדות מדגיש, אולי מבלי משים, מימד נוסף בתפיסת הזמן: בנוסח זה משובצת הכותרת "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" כפזמון חוזר לאחר כל שלושה טורים. פעולת הקדוש ברוך הוא הולכת ונעשית מוגדרת ותחומה יותר בזמנה; היא אינה מתרחשת רק "בַּלָּיְלָה", אלא לעתים "בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" דווקא, ברגע מסוים אחד. רעיון זה מובע במסורת מדרשית ענפה המתארת את דייקנותו של הקדוש ברוך הוא, ומבקשת לבטא בכך את עליונותו על בני האדם, שתפיסת הזמן שלהם רופפת יותר. כך למשל באחד המדרשים התנאיים לספר שמות, מכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא, פר' יג):

"'וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה' (שמות יב, כט) – למה נאמר?
לפי שנאמר:
'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם' וגו' (שמות יא, ד);
שאי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה,
אבל כאן יוצרו חלקו".

נקודת המוצא לדרשה זו היא פרשנית: את הפער בין ניסוחו הלא מדויק של משה לפני בוא מכת בכורות – "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" – ובין תיאור התרחשותה בפועל של מכה זו בציון זמן מדויק יותר, "בַּחֲצִי הַלַּיְלָה", מסביר הדרשן כביטוי לפער בין תפיסת הזמן האנושית לתפיסת הזמן האלוהית.[7]

על רקע תיאור פעולתו המדויקת של האל בגאולות העבר, ובגאולה הקרובה לדעת הפייטן משעבוד מלכות אדום, בולט סיום הפיוט בנימה השונה המובעת בו:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה
רָם הוֹדִיעַ כִּי לָךְ יוֹם וְגַם לָךְ לָיְלָה
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירָךְ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֲשֵׁיכַת לָיְלָה

אם גאולות העבר סיפקו לאדם נחמה מתוך שאפשרו לו הבנה חלקית של דרכי הנהגת האל, הפועל דווקא בלילה, הרי שהגאולה העתידה והסופית מעניקה נחמה מתוך שאיננה מובנת, או ליתר דיוק – מתוך שהיא אמורה להתאפיין, לדעת הפייטן, בטשטוש זמנים מוחלט, בהתנתקות מוחלטת מיכולת השגת האדם: הזמן האלוהי אינו מבדיל בין היום ובין הלילה, וכלל אינו כבול להגדרות האנושיות.[8] על גאולות העבר יכולים אנו לדבר; משה רבנו אינו יודע אמנם לכוון שעותיו כבורא, ולפיכך הוא אומר רק "כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה", אך המילה "לַּיְלָה" עדיין מייצגת אצלו זמן מוגדר למדי, ומוכר לבני אדם. גאולת העתיד, לעומת זאת, אינה ניתנת כלל לתיאור בלשון אנושית, שכן היא פורמת את האבחנה הבסיסית שבין אור לחושך, לילה ליום, ומערערת על גבולות השפה.

הנחמה שבידיעה, לפיכך, היא חלקית בלבד; גדולה ונעלית ממנה הנחמה שבאי הידיעה, זו הטמונה בהכרה הפרדוכסלית בקיומו הבלתי נתפס של האל. ביטא זאת יניי עצמו בקטע היפהפה הבא מן ה"קרובה" שפיוטנו הוא חלק ממנה:[9]

כִּי אֵין לְפָנֶיךָ לָיְלָה      וְהַכֹּל לְפָנֶיךָ יוֹם
וְיוֹם לְיוֹם אוֹמֶר יַבִּיעַ    וְלַיְלָה לְלַיְלָה דַעַת יוֹדִיעַ
וְחוֹשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמָּךְ          וּנְהוֹרָה שְׁרֵי עִימָּךְ
[...]
וְיוֹמָךְ אֶלֶף שָׁנִים        וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ
כִּי הַכֹּל בָּלֶה            וְאַתָּה לֹא בָלֶה

[1]  דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח (ירושלים, תש"ך), עמ' 96; 137–138.
[2]  צבי מאיר רבינוביץ', פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים (ירושלים, תשמ"ה), כרך ראשון, עמ' 302–303. הקרובה "אוֹנֵי פִטְרֵי רַחֲמָתָיִם" ממנה לקוח פיוטנו מופיעה שם כמעט במלואה בעמ' 296–304.
[3]  שם, עמ' 300, שורה 38.
[4]  פסיקתא דרב כהנא, מהדורת דב מנדלבוים (מהדורה שנייה: ניו־יורק, תשמ"ז), עמ' 281.
[5]  בחלק מגרסאותיו של מדרש זה נזכרת גם גאולת ישראל מיד המן ואחשוורוש, שאף היא התרחשה בלילה – ונשנית בפיוטנו – ראו במדור שינויי הנוסח בפסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים (לעיל, הע' 4), וראו על כך הערת רבינוביץ' בפירושו לפיוטנו (לעיל, הע' 2), שורה 53.
[6]  בראשית רבה, פר' ע, טו (מהדורת תיאודור־אלבק, עמ' 815); איכה רבה, פר' יא, א; ועוד (מקורות נוספים מוזכרים על ידי רבינוביץ'). ראו על כך במאמרה של שרה פרידלנד בן־ארזה באתר.
[7]  מסורת מדרשית זו מתפצלת לכמה כיוונים, אשר שני המרכזיים שבהם הם כנראה אלו: א. הקדוש ברוך הוא כפוף באופן כלשהו לזמן, וכדי לחולל מעשים מסוימים עליו לכוון שעותיו לרגעים מיוחדים (כך למשל בפסיקתא דרב כהנא, פר' ז, א, ואולי גם במכילתא המצוטטת בגוף המאמר). ב. הקדוש ברוך הוא נעלה על הזמן, והוא הקובע עיתותיו (פסיקתא דרב כהנא, פר' ז, ה – שם נחלקו חכמים בשאלה זו בדיוק). לא רק האפשרות השנייה מבטאת את עליונות האל על האדם, אלא גם הראשונה – שהרי האדם אינו יודע במדויק אימתי היא מחצית הלילה, כפי ששבים הדרשנים ומדגישים.
[8]  מעניין לציין כי תפיסה זו מופיעה בפסיקתא דרב כהנא שהוזכרה לעיל (הע' 7) כהסבר נוסף לפער בניסוח מועד מכת בכורות, ולא כמיוחדת לגאולה העתידה; ולפי זה סלל לו כאן פייטננו דרך עצמאית: את ההצעות המדרשיות השונות להצגת הזמן האלוהי פיצל בין גאולות העבר, שהתאפיינו בדייקנות שהיא למעלה מהשגת אנוש, ובין גאולת העתיד, שעתידה להתאפיין בערעור מוחלט של מושגי היום והלילה.
[9]  פיוטי רבי יניי (לעיל הע' 2), עמ' 303–304.