"אכלו משמנים" הוא פיוט אשכנזי שנתחבר כנראה לא יאוחר מראשית המאה ה־15, בידי פייטן בשם אברהם, שעליו איננו יודעים כמעט דבר; הפיוט מושר עד ימינו במקצת מקהילות אשכנז, בקרב חסידים ושאינם חסידים, בשבת חנוכה. על פי פשוטו, "אכלו משמנים" הוא פיוט חג בלתי שגרתי; הוא אינו עוסק בענייני החג, אינו מעלה סוגיות לאומיות או אישיות בעלות משמעות, ואף אינו מבטא ייחולים לגאולה וישועה. תחת זאת, זהו פיוט "לא רציני" בעליל: תחילתו בקריאה לקיום סעודה דשנה ומפוארת לכבוד החג, ואחריתו במילות עידוד לשתיית יין עד בלי די. למרבה הפלא, אין זה פיוט לפורים, כי אם לחנוכה – חג שבדרך כלל אינו נתפס בתודעה הדתית והלאומית כזמן של ביטויי שמחה ועליצות משוחררים באופן מיוחד. מטבע הדברים, על פיוטנו יצאו עוררין מקרב בעלי ההלכה, שהסתייגו מתיאור החגיגה המשוקע בו; מן העבר השני קמו לפיוטנו כמה מגינים – בעיקר מן המחנה החסידי – ש"הכשירו" אותו ואף זיהו בו דווקא כוונות נסתרות ונעלות.
עבורנו מזַמן פיוט זה אפשרות לדון באותם היבטים צורניים ההופכים אותו לחריג, ולבחון מהן הדרכים שבאמצעותן שיווה המחבר לפיוט אופי הומוריסטי; נראה כיצד נקיטת לשון גוזמה, יחד עם שימוש מפתיע ופארודי בארמזים ובשיבוצים מקראיים, הם הגורמים הבולטים ביותר בעיצוב השיר. לבסוף נתוודע בקצרה לכמה התייחסויות של בעלי הלכה מזה וחסידות מזה אל הפיוט, ונעמוד על דרכי התמודדותם עם תכניו הטעונים של השיר.[1]
בפיוטנו חמש מחרוזות, וביניהן פזמון חוזר [="רפרין"]. מחרוזת הפתיחה היא תמימה למראה, ועדיין אינה מרמזת על העתיד לבוא בפיוט:
אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וְסוֹלֶת רְבוּכָה
תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה
שַׁבָּת וַחֲנוּכָּה
הקריאה לסעודה הגונה של משמנים, סולת רבוכה, תורים ובני יונה, מזכירה קריאות דומות המצויות בכמה פיוטים לשבת; כך למשל בפיוט האשכנזי "מה ידידות מנוחתך" אנו מוצאים את המחרוזת הבאה: "מֵעֶרֶב מַזְמִינִים / כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים / מִבְּעוֹד יוֹם מוּכָנִים / תַּרְנְגוֹלִים מְפֻטָּמִים / וְלַעֲרוֹךְ כַּמָּה מִינִים / שְׁתוֹת יֵינוֹת מְבֻשָּׂמִים / וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים / בְּכָל שָׁלשׁ פְּעָמִים / לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים / בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָיו וְדָגִים"; אלא שבניגוד לשבת, ההלכה אינה מחייבת סעודת חג מיוחדת בחנוכה. לפיכך קריאתו של משוררנו יכולה להתפרש כקריאה שאינה נובעת בהכרח ממעמדו ההלכתי של החג, כי אם כמעין הצהרה ספונטנית ועצמאית. אולם המעבר לפזמון החוזר תובעת מן הקורא לפרש מחדש את מחרוזת הפתיחה, שכן היקפה של הסעודה מתברר מתוכה:
הַאי הַאי בֵּית כּוֹר
תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר
תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר
לְצֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה
עתה מסתבר כי אין מדובר בסעודה חגיגית רגילה, אלא בסעודה מפוארת במיוחד, הכרוכה בהוצאות כלכליות יוצאות דופן; הדובר מפציר בקוראי השיר ובשומעיו למכור את נכסיהם לצורך סעודת חנוכה, עד כדי כך שבמידת הצורך עליהם למכור שטח אדמה גדול במידה של "בֵּית כּוֹר" – שטח המספיק לזריעת תבואה בנפח של קרוב לארבע מאות ליטרים, במונחי ימינו. דרישה זו, אין ספק שהיא מוגזמת; אך גם אם נראה בה הפרזה רטורית בלבד, שעיקרה הוא בעצם התביעה לקיים סעודה מיוחדת בחנוכה, עדיין אין לטשטש את תחושת הצרימה שעשויה לעלות ממנה. אשר על כן נראה שיש לראותה כמפתח להבנת השיר כשיר הומוריסטי, המעודד את הבריות לשמוח בחנוכה, ומנסח זאת בלשון הפרזה. חזרתם של טורים אלה במסגרת הפזמון החוזר משרה את אווירתם על הפיוט כולו, מתחילתו ועד סופו, ומעמידה את כל מחרוזותיו בהקשר ההיתולי המסוים שתואר כאן.
הכיוון ההיתולי מתעצם מכאן ואילך במהלך מדורג, על ידי שימושו המפתיע של המחבר בארמזים ושיבוצים מן המקרא ומהספרות התלמודית; במחרוזת השנייה אנו קוראים:
בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים בְּשַׁפּוּדִים צְלוּיִם
וְכָלִיל לָאִישִׁים אֶחָד מִן הַמְנוּיִם
הצירוף "וְכָלִיל לָאִישִׁים" נשען על תיאורי הקרבנות במקרא ובספרות חז"ל: כך מתואר קרבן העולה כולו לה', ואינו נאכל בפי בעליו ("לָאִישִׁים" – מלשון אש, לציון האש האוכלת את הקרבן. ראו למשל משנה זבחים, פרק ב משנה י). אלא שבשירנו כמובן אין מדובר על קרבן של ממש, שכן זו היא סעודה הנערכת בין חברים; על כך מעיד המשך הטור: "אֶחָד מִן הַמְנוּיִם". המונח "מְנוּיִם" מציין בדרך כלל בספרות חז"ל את האנשים שנמנו על חבורה שהתכנסה להקריב קרבן פסח ולאכלו. מכאן, שאותם ברבורים אבוסים העולים "כָלִיל לָאִישִׁים" בשירנו, נאכלים למעשה בפי בני החבורה הסועדים. כך "חילן" המחבר במידת מה מושג מן המקורות, והעביר אותו מתחום האכילה ל"גבוה" (הקדוש ברוך הוא) לתחום האכילה ל"הדיוט" (האדם).[2] מגמה זו ממשיכה במחרוזת הרביעית, המשתמשת במושג "נִּסּוּךְ הַמָּים", הלקוח אף הוא במקורו מתחום הקרבת הקרבנות במקדש, ומעבירה אותו לתחום האנושי של שתיית מים בסעודה – שאותה יש להמיר, לפי המחבר, בשתיית יין.
השימוש המפתיע והחריף ביותר במובאות מן המקורות נעשה במחרוזת החמישית, בטור החותם את השיר:
מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים תְּצִּלֶנָה אָזְנֵיכֶם
וְכָל מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם
כקודמתה, מפתחת מחרוזת זו את המתח הניגודי שבין המים אל היין (וראו על כך בפירוש הפיוט); אך האופן שבו היא מנסחת את הקריאה להעדיף יין מעורר השתאות כמעט: הצירוף "מִשְׁרַת דַּם עֲנָבִים" מבוסס על לשון אחד האיסורים המוטלים על הנזיר לפי התורה (במדבר ו, ג): "מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל"; אלא שאם הפסוק אוסר על הנזיר לשתות יין, הרי ששירנו מעודד אנשים לשתות יין, כלומר – להתנהג באופן הפוך לגמרי ביחס להתנהגות הנזירית. אף קריאת העידוד "לֹא יָמוּשׁ מִפִּיכֶם", הממליצה לסועדים שלא להפסיק לשתות, מקורה המקראי באזהרת הקדוש ברוך הוא ליהושע בן נון ערב הכניסה לארץ (א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל"; אלא שאם הפסוק המקראי מדבר על החובה שלא יסור ספר התורה מפי יהושע, הרי שמשוררנו משתמש בו כדי לבטא את ה"חובה"... לשתיית יין בסעודה; עיצוב הקריאה להרבות ביין במונחים הלקוחים מאיסורי הנזירות מזה ומהחובה ללמוד תורה מזה – מעצימים על דרך האירוניה (או אפילו הפרודיה) את ההיגד ההיתולי שבשיר. וכאשר שיבוצים "מהופכים" אלה מלוּוים כל העת בפזמון החוזר – "הַאי הַאי בֵּית כּוֹר / תִּמְכּוֹר תַּחְכּוֹר / תִּשְׂכּוֹר בֵּית כּוֹר / לְצוֹרֶךְ שַׁבָּת חֲנֻכָּה" – הם שותפים יחדיו לאותה קריאה מתמיהה שבפיוטנו.
*
כיצד התמודדו חכמי הדורות עם תוכנו הלא שגרתי של פיוטנו?
בקרב החכמים שהתייחסו לפיוטנו היו כמובן כאלה שהפיוט עורר את התנגדותם, ולכן אסרו לשיר אותו; כך אנו מוצאים בשו"ת מהר"י ברונא (חכם אשכנזי שפעל במאה ה־15. הציטוט להלן לקוח מסימן קלז):
"עוד הגידו לי שמהר"ר [=מורנו הרב רבי] אברהם הכהן לא רצה להניח הבחורים לנגן הזמר "אכלו משמנים" על השלחן, לפי שמשמע כאילו נתקן על פי תלמידי חכמים, וזה אינו כלל, שהרי כתב מהר"ם שסעודת חנוכה אינה סעודת מצוה, והזמר מתחיל 'אכלו משמנים' וכו' עד 'תמכור לצורך חנוכה', משמע דסעודת מצוה היא".
מהר"י ברונא תולה את התנגדותו לפיוט בעניין מסוים מאוד – העובדה שמן הפיוט משתמע לכאורה כי יש חובה הלכתית בסעודת מצוה בחנוכה, בניגוד לדעת הפוסקים – ולא בשאר תכניו הטעונים של השיר; עם זאת נראה כי מדבריו עולה מורת רוח כללית יותר ביחס לפיוטנו.[3] התנגדות חריפה מאד ובעלת אופי רחב יותר מופיעה אצל ר' אהרן וירמש (חכם אשכנזי בן המאה ה־18), אשר כתב בספרו "מאורי אור" (חלק באר שבע, דף פא ע"ב):
"ואגב אזכרה מה שהדפיסו זמר 'אכלו משמנים'… כל המבחין ישתומם להתערב שוא וכזב והבל שיש בו חטא בתוך סידורי קודש… ובילדותי שמעתי מאנשים חשובים חשבוהו לשחוק שמחברו היה מכת ליצים ופוחזים... ומי שבידו למחות למדפיסים הרי זה משובח".[4]
מנגד, היו שניסו להכשיר את הפיוט ולהאירו באור אחר: כך למשל בחלק מן הסידורים שבהם הודפס שירנו הוא יוחס לר' אברהם אבן עזרא, מגדולי פייטני ספרד (המאות ה־11–12) – ייחוס שאין לו על מה לסמוך, שכן שירנו מופיע לראשונה בכתבי יד רק במאה ה־15, באשכנז לבדה, ואינו שקול, כך שקשה להעלות על הדעת כי אכן של ראב"ע הוא;[5] בחלק מן הסידורים אף נוספה פרשנות בגוף השיר וביארו את הטור בעל המשמעות הטעונה "בְּבֵית הַיַּיִן נָלוּן בְּכֹל יוֹם פַּעֲמָיִם" באופן הבא: "ורוצה לומר בבית המקדש במקום נסוך המים"; "בית היין", שלפי פשוטו בשיר אינו אלא מקום לשתיית יין (בית מרזח), הפך בפירוש זה לבית המקדש.[6] ניסיון נוסף להכשרת השיר נעשה בשינוי נוסח החתימה של הפזמון החוזר מ"לְצֹרֶךְ חֲנֻכָּה" ל"לְצֹרֶךְ שַׁבַּת חֲנֻכָּה" – שינוי שנועד כנראה להתמודד עם ביקורת מעין זו שראינו בדברי מהר"י ברונא לעיל, ולהצדיק את הסעודה המפוארת המתוארת בפיוט כסעודת שבת, המתקיימת ממילא גם בחנוכה.[7]
דרך התמודדות אחרת לגמרי נסללה בקרב קהילות חסידיות שונות. באמצעות התרחקות מפשט לשונו של השיר, מצאו אדמו"רים שונים בפיוטנו כוונות נעלות, שהאירו אותו באור חדש: על רבי פנחס מקוריץ (אוקראינה, המאה ה־18), למשל, מסופר (ספר "אמרי פנחס", ענייני חנוכה) כי "פעם אחת היה משורר את הזמר 'אכלו משמנים' והיה חשוב אצלו מאוד, ואמר שזה לב יהודי למכור בית ולחכור וכו'". ר' יצחק יעקב רבינוביץ', מייסד חסידות ביאלא (המחצית השנייה של המאה ה־19), בחיבורו "דברי בינה" (פרשת מקץ), הסביר: "ובזה יבואר הזמר "האי האי בית כור'... כי בחינת בית כור רומז לעניין הגלות, כמה שאמרו חז"ל (בבלי פסחים, פז ע"ב) הטעם על פיזור ישראל בין אומות העולם, משל לזורע בית כור אחד שמכניס כמה כורין, עיין שם..."; ובשם בעל ה"נתיבות שלום" (אדמו"ר חסידות סלונים בדור האחרון) נאמר כי "מי שראה את אדמו"ר בעל ה'בית אברהם' שר את הניגון של 'אכלו משמנים' מבין שהניגון יסודו ומקורו בקודש". אמנם היו גם דמויות בעולם החסידות שהתנגדו לפיוטנו, כר' חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקטש (ראשית המאה ה־20), אשר בחיבורו "שער יששכר" כתב כי לפיוט זה "אין טעם וריח של תורה".[8]
תהא כוונת המחבר אשר תהא, בסופו של דבר נדמה כי לפנינו דוגמא הממחישה את כוחו של הפיוט כתופעה דתית ותרבותית העומדת בחוסנה גם בפני ביקורות נוקבות, ומשתמרת והולכת מדור לדור; חיבתו של פיוטנו בקהילות בהן נהגו לשיר אותו, כמו גם חיותו המיוחדת – הבאה לו במקרה זה אולי דווקא מהיותו היתולי ומבודח – הקנו לו, למרות הכל, עמידה של קבע במסורת הפיוט.[9]
[1] חלקו השני של המאמר מבוסס בעיקרו על מאמרו של יעקב שמואל שפיגל, "על השיר 'אכלו משמנים' לשבת חנוכה", בתוך: אור ישראל – קובץ לענייני הלכה ומנהג, שנה ח, ב', ניו־יורק תשס"ג), עמ' קמד–קנב.
[2] שפיגל במאמרו (עמ' קנא) מציע בעקבות זאת לקרוא את המילה "לָאִישִׁים" כמשחק מילים: מלשון "אֵשׁ", כבמובנו המקורי של המושג, ומלשון "אִישׁ" (כלומר, "אִישִׁים" = צורת ריבוי של אִישׁ, "אנשים" בלשוננו).
[3] מסתבר שהנחת היסוד של מהר"י ברונא, שלפיה אין בחנוכה חיוב של סעודה מיוחדת, עמדה במחלוקת ראשונים ואחרונים; על מחלוקת זו ועל מקורותיה ראו מאמרו של מאיר רפלד, "משתה, שמחה וסעודת מצוה בחנוכה", בתוך: דניאל שפרבר (עורך), מנהגי ישראל, ה, עמ' פה–צז. רפלד עצמו מתייחס לשירנו בעמ' פז–פח, הע' 5; בין השאר הוא משער כי באשכנז היו שקיימו סעודות מיוחדות בחנוכה, שבהן נהגו שחוק וקלות ראש במשחקי קלפים וכד' – מצב שתרם לרצונם של חכמים להגביל סעודות אלה ולערער על תוקפן ההלכתי.
[4] שפיגל, עמ' קמז–קמח. ר' אהרן וירמש לא רק מחה בידי המדפיסים, אלא אף חיבר שיר חלופי, ובו שורות כגון: "אגילה ואשמחה בישועה ורוחה / האי האי בית תורה תשקדה ותדורה / ללמוד ולחזרה הלכות חנוכה...".
[5] שם, עמ' קמד.
[6] שם, עמ' קמה.
[7] שם, עמ' קמו. ואכן, בתשובה המצוטטת הנוסח הוא "לצורך חנוכה", וכך כנראה גם בכתבי היד הקדומים של השיר.
[8] ההתייחסויות השונות בעולם החסידי רוכזו אצל שפיגל, עמ' קמח–קמט.
[9] לדוגמא אחרת של פיוט שהשתמר חרף ביקורות הלכתיות שונות, ראו מאמרנו "כל נדרי – בין בית הכנסת לבית המדרש" באתר זה.