אחדות הניגודים – על שירת הים
דוד ליברמן
על ההתאמה שבין התבנית הצורנית המיוחדת של שירת הים ובין תְכָנֶיהָ ועל אחדות הניגודים המלווה את סיפור יציאת מצרים מראשיתו.
דוד ליברמן
על ההתאמה שבין התבנית הצורנית המיוחדת של שירת הים ובין תְכָנֶיהָ ועל אחדות הניגודים המלווה את סיפור יציאת מצרים מראשיתו.
ספרי התורה נכתבים בקולמוס הנטבל בדיו על גבי קלף. כל אות נכתבת, יותר נכון – מצוירת, על פי הלכות הקובעות צורת כל חלק וחלק שלה. כך גם ברמת הדף. ההלכה קובעת שהתורה נכתבת בעמודים – שורות שורות שוות באורכן, צפופות, ללא סימני פיסוק. ההלכה מכירה רק בחלוקה לפרשיות, בסוף פרשיה מסתיימת השורה באמצע.
סופר סת"ם, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן
יש רק שני חריגים לתבנית הקפדנית – שירת "האזינו" ושירת הים. שירת הים נכתבת בצורת "אריח על גבי לבֵנה", כלומר – שורה בת שלשה גושי כתיבה ושני רווחים ותחתיה שורה בת שני גושים ורווח אחד, וחוזר חלילה. הרווחים ממוקמים מתחת לגושי הכתיבה, ובאופן זה הדף כולו נראה אוורירי. שירת "האזינו" (דברים לב) נכתבת "לבֵנה על גבי לבֵנה" כלומר – בכל שורה שני גושי אותיות, מימין ומשמאל ורווח גדול באמצע. לסיכום – ההלכה, המקפידה על עיצובו הגרפי של הדף, שוברת את התבנית הרגילה כשמדובר בשירה ומעצבת תבנית ייחודית לכל אחת משתי השירות.
האזינו ושירת הים, מתוך ספרי תורה שבבית הכנסת "מנחת יהודה" בירושלים
ומדוע התייחסתי להיבט זה? בשירת הים ניתן למצוא אחדות של תוכן וצורה. תוכני השירה, סגנונה, אוצר המלים שלה ואפילו עיצובה הגרפי משתלבים. בתבנית "אריח על גבי לבֵנה" ניתן למצוא מפתח להבנת מהותה המיוחדת של שירה זו. זוהי תבנית חזקה אף שאינה נראית מסיבית. עוצמתה תלויה דווקא בכך שגושי הלבנים מונחים על גבי אוויר. האוויר, הריק, הוא חלק מהתבנית. שירת הים מורכבת, גרפית, מאריחים, לבֵנים ומקומות ריקים. כל שלושת האלמנטים הללו מצטרפים ויוצרים יחד מבנה חזק ולכיד, המכיל ניגודים, כך שהם תומכים זה בזה ולא מחלישים זה את זה.
כיצד משתקפים עקרונות אלו בממדים האחרים של השירה?
בקריעת ים סוף פועל הקב"ה באמצעות הרוח. המעשה של ה' אשר חצה את הים הוא: "וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד, כא). על כך נאמר בשירת הים: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" (שם טו, ח) וכן "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם" (שם, י). שליחים אחרים של ה' בפרשה זו הם אש וענן. מתחילת המסע במדבר נאמר: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ" (שם יג, כא). אם כן, ה' מתגלם באש ובענן. ולפני החצייה: "וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן" (שם יד, כד). רוח, אש , ענן – כל אלו איכויות לא חומריות (כמובן, לא במובן הפיזיקלי, אלא במובן החווייתי). אין להן צורה קבועה וגודל קבוע, הן משתנות כל העת. לעומת זאת אלו שה' שולח בם את ידו: המצרים, הכנענים, הים, מקבלים דימויים חומריים. על המצרים נאמר: "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (שם טו, ה) וכן "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שם, י), ועל הכנענים: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שם, טז). אבן ועופרת הם חומרים מסיביים, דחוסים, אטומים, היפוכם המוחלט של הרוח, האש, הענן. השינוי הגדול ביותר חל במים. נאמר עליהם: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה" (שמות יד, כב; כט) "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שם טו, ח). הפרשה עומדת בסימן ניצחון הרוח, ההיולי, הדינמי, על החומר – הסגור, המוחלט, הבלתי משתנה.
הפיכת מי הים לחומה מסמנת את עֶקרון אחדות הניגודים. עיקרון זה ובהרחבה – עקרון ההשתנות, מלווה את ספור יציאת מצרים מראשיתו. ההוכחה שמספק ה' למשה שבאמצעותה ישכנע את ישראל שאכן ה' נגלה אליו היא יד בריאה ההופכת למצורעת ושבה כבראשונה; מטה ההופך לנחש וחוזר להיות מטה; מי היאור ההופכים לדם. מאוחר יותר, מי היאור הופכים לדם, עפר הארץ הופך לכינים ופיח הכבשן הופך לשחין. מכת הברד היא הראשונה לממש את עקרון אחדות הניגודים – "וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" (שם ט, כד). במהלך המסע במדבר האיר ה' את הלילה ובפרט בלילה האחרון – "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה" (שמות יד, כ). לא רק שהלילה החשוך הואר, נראה מלשון הפסוק שבאיזשהו אופן, החושך האיר את הלילה. גילוי השיא של עיקרון זה הוא בהליכה הבטוחה בתוך הים. כך משתקפים עקרונות העיצוב הגרפי של שירת הים – בתכניה.
אולם כשמבהירים עקרונות אלו – נוכחות הרוח, אחדות ניגודים, אי אפשר שלא לחשוב על חזרה לתוהו ובוהו שקדם לבריאה. ביום השלישי נוצרה הבחנה בין ים ליבשה, והיא עורערה כאן. ביום הראשון נוצרה הבחנה בין אור לחושך ואף היא עורערה כאן, ולפני היום הראשון – "וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). האין רוח ה' שנשבה על מי ים סוף, גילוי נוסף של אותה רוח ראשונית? ה' מוכיח את עליונותו על אלוהי מצרים, לא רק בכך שהוא חזק יותר במסגרת העולם הקיים. הוא מוכיח שהוא האל שברא את העולם בכך שביכולתו להחזירו למקורו.