על שורשיה של תפילת לשם יחוד
ד"ר נתנאל כהן ורן חורי
על שורשיה ותוכנה של תפילת לשם יחוד.
ד"ר נתנאל כהן ורן חורי
על שורשיה ותוכנה של תפילת לשם יחוד.
"לשם יִחוד" היא תפילה קצרה בעלת תבנית קבועה שנהוג לאמרה בקהילות ישראל בטרם אמירת תפילות וביצוע מצוות. התפילה, הכתובה ארמית, מגיעה מעולמות הקבלה. הפסקה הראשונה והקבועה שלה היא "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שבה מצהיר המתפלל או מקיים המצווה שהוא מתכוון לקיים את המצווה לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא עם השכינה. לכל תפילה מצורפת התייחסות ייעודית לתפילה או למצווה הנאמרת.
מקורה הטקסטואלי של תפילה זו הוא בספר "ראשית חכמה" של המקובל רבי אליהו די וידאש (המאה ה־16), המציין כי "צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו 'דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא'". הנוסח מתכתב עם דברי שבח שהוזכרו בספר הזהר, בחטיבה המכונה "רעיא מהימנא", על כך שמשה רבנו השתדל בכל מצווה שעשה "ליחדא קב"ה ושכינתיה בכל משריין דאילא ותתא". דברים דומים בניסוחם מופיעים בפירושו של ר' משה קורדבירו (1522-1570) לספר הזהר, "אור יקר". דברים ברוח דומה מופיעים אצל רבים מתלמידי האר"י, אולם ללא ההנחיה הטקסטואלית הקונקרטית.
למי שאינו מצוי בנבכי הקבלה וסודותיה, עלול הביטוי הפותח את התפילה ומרמז כביכול על זיווג (ייחוד) בין הקדוש ברוך הוא לשכינה להיראות כמוזר או אף ככפרני. מקובלים רבים, ובהם הרב יוסף חיים מבגדאד (1835–1909) בספרו "רב פעלים" (או"ח א), מדגישים חזור והדגש שאין מדובר בזיווג במובן הגופני של המילה אלא בחיבור בין הספירות, העולמות העליונים שדרכם בחר הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם הגשמי ולהביא אליו שפע. בלשונו של רבי יוסף חיים, "נשמות ישראל הם אור נולד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן, אך עיקר הווייתם וציורם וגמירתם נעשה מחיבור אור התפארת עם אור המלכות". לפי דבריו, הכינוי "קודשא בריך הוא" בתפילת "לשם ייחוד" מרמז לספירת התפארת המכונה גם זעיר אנפין (מקובלים אחרים מפרטים שמדובר בעצם ב"פרצוף" המכליל שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד), ואילו הכינוי "שכינה" מרמז לספירת המלכות, אשר דרכה "שוכן" הבורא בעולם ומולך עליו. בצירוף שלהם, שבו התפארת \ זעיר אנפין \ קודשא בריך הוא מתייחדת עם המלכות \ שכינה ו"ממתקת" אותה, מתאפשרת בריאת העולם הגשמי.
פרופסור משה חלמיש רואה כמה מקורות קדומים יחסית שהשפיעו על היווצרותה של תפילת "לשם ייחוד". לדעתו הנוהג להצהיר על עשיית מצווה מושפע מהמנהג להצהיר על כיסא אליהו בברית המילה טרם הברית. הוא מצביע גם על מדרש הקורא לציין את "גזרת המקום" טרם ביצועו של כל מעשה וכן על קריאת הזוהר להזכיר את השם הקדוש במעשינו.
מאז החלו להדפיס את התפילה בסידורים לאחר המאה השש עשרה, היא הלכה ונפוצה – בקרב ספרדים ואשכנזים, ובמיוחד בקרב החסידים. אחד הראשונים להדפיס ולקבע את נוסחה היה ר' נתן נטע הנובר, בספרו "שערי ציון", ועם השנים ניתן היה למצוא אותה בקרב חוגים שונים בסידורים מודפסים רבים. במקומות מסוימים החלו מחלוקות בדבר אמירתה. הנודע ביהודה, ר' יחזקאל לנדא, טען כי תפילה זו היא "רעה חולה בדורנו". מסופר עליו אף כי לא אִפשר לבן אדם שביקש לומר "יהי רצון" לפני ברכת ארבעת המינים ליטול את לולבו. על החת"ם סופר נאמר כי קינא באלו האומרים "לשם יחוד", אך לא אמרוֹ בשל פסיקת הנודע ביהודה.
כיום מופיעה התפילה ברבות ממסורות ישראל, בהבדלי נוסחים דקים.
להאזנה לתפילת לשם ייחוד לפני תפילת שחרית לראש השנה>>>
*
להרחבה:
ד"ר נתנאל כהן, מוזיקולוג, מרכז את תחום המוזיקה באתר הפיוט והתפילה. רן חורי הוא עורך התוכן והלשון באתר.