במרכזה של תפילת מוסף לשבת עומדת ברכה. רבים מכירים את פתיחת הברכה בנוסח "תכנת שבת", אולם למעשה קיימות שתי גרסאות שונות לפתיחת הברכה, שדרכן ניתן להתבונן על מערכת היחסים הסבוכה בין פיוט לתפילה.
גרסה אחת, המוכרת יותר – מקורה בסידורי הגאונים – סדר רב עמרם גאון וסידור רב סעדיה גאון. זוהי גרסה פיוטית המתחילה במילים "תכנת שבת רצית קרבנותיה". האותיות הראשונות של כל מילות הפתיחה הזו יוצרות אקרוסטיכון של סדר האלפבית מהסוף להתחלה (מן האות תי"ו לאות אל"ף). על מילות הפתיחה הזו ומעט על אודותיה ניתן לקרוא כאן.
הגרסה השנייה, שהיא פחות מוכרת כיום, נמצאת, בין השאר, בסדר התפילות שסידר הרמב"ם (1138 בערך – 1204). היא קצרה ומתומצתת משמעותית בהשוואה לגרסה הראשונה:
לְמֹשֶׁה צִוִּיתָ עַל הַר סִינַי מִצְוַת שַׁבָּת זָכוֹר וְשָׁמוֹר. וּבוֹ צִוִּיתָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְהַקְרִיב בָּהּ (נוסח הרמב"ם: לך) קָרְבַּן מוּסַף שַׁבָּת כָּרָאוּי:
בימי הביניים נהגו קהילות אשכנז להשתמש בגרסה הראשונה, הפיוטית, בעוד שקהילות ספרד נהגו להשתמש בגרסה השנייה, הקצרה יותר. ציין זאת, בין השאר, הרב יעקב בן אשר, המכונה "בעל הטורים" (מאות 13–14). בעל הטורים נולד בגרמניה ונפטר בטולדו שבספרד, ועל כן יש יסוד סביר להניח שהכיר מקרוב את שני המנהגים. בספרו ארבעה טורים הוא כתב: "ונוהגין בספרד לומר "למשה צוית" ובאשכנז נוהגין לומר "תכנת שבת"". כמו כן התייחס לגרסאות השונות רבי דוד אבודרהם (המאה הארבע עשרה) בספרו "חיבור פירוש הברכות והתפילות".
כצפוי, בעל הטורים, יליד גרמניה, הזכיר את הנוסח הנהוג בספרד בקצרה והרחיב על אודות הנוסח הנהוג באשכנז. הוא ציין שהפתיחה "מיוסדת על אלפא ביתא של תשר"ק על שם הגאולה, דכתיב "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י,ח)", ואף העניק משמעות למספר התיבות שבה, שהן עשרים ואחת (לא כולל המילה האחרונה) כנגד מספר התיבות בפסוקים המתארים את קרבן מוסף של שבת (במדבר כח, ח–ט) "וביום השבת … עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה".
לעומתו, הרב דוד אבודרהם, שהיה ספרדי, קיצר בהתייחסותו לפתיחה הנהוגה באשכנז, עליה כתב "ולפי שאין מנהגינו לאמרה, לא רציתי להאריך בפירושה" (שם, סדר תפילות שבת, מוסף), ופירט מעט יותר בפירוש הפתיחה הנהוגה בספרד. על הפתיחה הספרדית כתב שהיא מבוססת על הפסוקים מספר נחמיה (ט, יג–יד):
וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים: וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעַתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ:
אף על פי שהרב אבודרהם לא הרחיב, ניכרת ההקבלה בין הפסוקים מנחמיה ובין הפתיחה "למשה צוית": הביטויים "צוית" בסמיכות ל"משה" ו-"על הר סיני" נלקחו ישירות מהפסוקים בנחמיה, וכן נושא הפתיחה מקביל לנושא הפסוקים – נתינת מצוות השבת על הר סיני. יש לציין שהמילים "זכור ושמור" בפתיחה "למשה צוית" מבוססים על דברי התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה (כז, א), המנסים ליישב את הסתירה בין שתי נוסחאות עשרת הדיברות הנמצאות בתורה. בפרשת יתרו (שמות כ, ז) הנוסח הוא: "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בפרשת ואתחנן (דברים ה, יא) הנוסח הוא: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך". מכיוון שהדיברות נאמרו לעם פעם אחת, יש להניח שגרסה אחת איננה נכונה, אלא אם כן נשמעו שתי הגרסאות יחדיו בדרך נס. או, בלשון המדרש, "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע".
לאחר גירוש ספרד, עם הגירת קהילות הספרדים לארצות שונות, החל תהליך הדרגתי של שינוי בנוסח התפילה של חלק מיוצאי ספרד. רבי יוסף קארו (1488–1575) בספרו בית יוסף התייחס לשני הנוסחים לפתיחת הברכה. אף שהוא עצמו לא פסק במפורש איזה נוסח ראוי לומר, הוא המשיך את דרכו של בעל הטורים והרחיב את דיבורו דווקא על הנוסח הנהוג באשכנז, תוך ציון שדבריו של בעל הטורים מתבססים על דבריו של צדקיה בן אברהם הרופא (המאה ה־13) מאיטליה, בספרו שיבולי הלקט. בספרו "שולחן ערוך" הוא לא התייחס לנושא.
אם רבי יוסף קארו נתן לגיטימציה לנוסח האשכנזי אך נמנע מהכרעה, הרי שהאר"י (1534–1572) העדיף אותו באופן מובהק. רבי חיים ויטל כתב בשמו של האר"י (שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש טז): "דע כי צריך לומר כמנהג אשכנז שהוא סדר תכנת שבת כו' הנתקן על סדר אלפא ביתא דתשר"ק" ואף נתן לכך טעם על פי הסוד: "והם סוד הארות כ"ב אתוון במוחא עילאה ממטה למעלה". הידיעה שהאר"י נתן טעם על פי הסוד לנוסח האשכנזי היטתה את הכף לטובתו באופן כמעט מכריע, ורבים מהספרדים עברו להשתמש בו וזנחו את הנוסח המסורתי שלהם.
התפשטותה של הפתיחה האשכנזית לברכה בבתי הכנסת התרחשה כחלק מאימוץ כללי של מנהגי האר"י בקהילות ארצות האסלאם. שינויים אלה במנהגים ובמסורות הוותיקים יצרו לא פעם בלבול ומחלוקות חריפות. לדוגמה, בעיר אלג'יר נוצרה מחלוקת חריפה במאה השמונה עשרה אם לאמץ את המנהגים של האר"י או לשמור על המנהגים הוותיקים. בתי הכנסת התפלגו לשני מחנות: מחנה ה"פשטנים" שרצה לשמור את הנוסח והמנהג הקיים, ומחנה ה"מקובלים" שחפץ לשנותו לפי נוסח ומנהגי האר"י. עוצמת המחלוקת ניכרת בתשובה שנכתבה בעיר אלג'יר באמצע המאה השמונה עשרה בידי רבי יוסף שגור, רבי משה ששפורטש ורבי זכריה מרעלי, "אשר על אלו השינויים אשר רבו כמו רבו, ואין מספר לגדודיהם, נמשך מחלוקת גדולה בין בני העיר, ונשתרבב מחלוקת וחלוק לבבות בין בעלי תורה, ורבים מעמי הארץ הרחיבו פה לדבר לשון הרע… אחד אנשים ואחד נשים מספרות זו עם זו בשיחה בטילה" (מקור בתשובות). כותבי התשובה פסקו שיש לשמור על המנהג הוותיק בעיר, ובין השאר על הנוסח הספרדי המקורי "למשה צוית".
מהכתוב בתשובה מאלג'יר ניתן ללמוד שהמחלוקות סביב הנוסח והמנהג הגיעו לכלל שכבות האוכלוסייה, אפילו לשיחה היום־יומית של הנשים, שלא היו מורגלות בבית הכנסת כמו הגברים. דוגמה לביטוי עממי למחלוקת על נוסח תפילת השבת נשמרה בפתגם בספרדית שרווח במרוקו הספרדית (טנג'יר וטטואן): "כון לה דפינה סלגה בואינה, סה דיזי "למשה צוית", כון נו סלגה בואינה, סה דיזי "תכנת שבת"" ["כאשר הדפינה (החמין) יצאת טוב, אמרו למשה צוית, כאשר לא יצאה טוב, אמרו "תכנת שבת"] (הרב עטיה, בשם הרב אריאל אליהו אדרי).
במהדורות הרבות של הסידור "תפלת החודש", שנדפסו בליוורנו במאות התשע עשרה והעשרים, מרמזת הטיפוגרפיה של הסידור על כך שמדובר בשינוי במנהג. הנוסח "למשה צוית" שהיה נהוג בקהילות הספרדים נמצא בצד ימין של הדף באותיות גדולות, ואילו הנוסח הארוך יותר, "תכנת שבת", נמצא בצד שמאל בכתב קטן יותר, ובראשו ההוראה "יש אומרים תכנת הלזה". במהדורות החדשות יותר שיצאו במדינת ישראל הגלגל התהפך, ודווקא "תכנת שבת" קיבלה מעמד בכורה, כפי שניתן לראות בצילום ממהדורת תשע"ח לסידור:

אף שהנוסח "תכנת שבת" הפך לנוסח המקובל כיום על רוב קהילות הספרדים והאשכנזים, יש עדיין קהילות שמשמרות את הנוסח "למשה צוית". בהן יש למנות את יוצאי תימן שנוהגים על פי הרמב"ם ושימרו את נוסחאותיו בקנאות; את יוצאי מרוקו הספרדית; ואת יוצאי הודו, שדבקו בנוסחאות התפילה המקוריות של הספרדים. כאן ניתן לשמוע את הפתיחה "למשה צוית" מתוך תפילת מוסף לשבת מפי בנג'ו אברהם, המתפלל במסורת יהודי קוצ'ין: