יום ליבשה – עיון בפיוט
שרה פרידלנד בן־ארזה
עיון במבנה ובתוכן הפיוט "יום ליבשה".
שרה פרידלנד בן־ארזה
עיון במבנה ובתוכן הפיוט "יום ליבשה".
הפיוט, כאמור, נכתב כמקדים את ברכת "גאולה" בתפילת שחרית של פסח, וכנראה דווקא בשביעי של פסח, היום שבו נבקע ים סוף וישראל שרו את שירת הים. אף אם אין הפיוט מיועד ליום זה, במרכז ברכת גאולה ניצב מעמד קריעת הים והשירה שבעקבותיו. על כן אין פלא שבכך פותח הפיוט, ולשם הוא מוביל.
בפיוט זה בחרו קהילות אשכנזיות לשירה בסעודת ברית מילה, שכן נזכר בו שבחם של ישראל בהיכנסם לבריתו של אברהם, הנחתמת בבשרם.
נעקוב אחר מבנה השיר:
הפיוט פותח בהדגשת היום, שבו אירעה הפיכת המצולות ליבשה, ותגובת ישראל – באותו יום – בשירה.
הבית הפותח את הפיוט, המדולג בנוסחים שבפי השרים היום, ממשיך בהתמקדות ביום, והוא מפתח את הניסוח הקצר שבפתיחה:
בצלע הראשונה של הפתיחה שתיארה דבר נס שהתחולל מול סדרי הטבע; ובחציו הראשון של הבית המדולג מתוארת משמעות המעשה הזה, מעבר לשידוד סדרי הטבע: הקב"ה ביטא את יחסו כלפי הצר – האויב, ולעומת זאת את בחירתו בנו – בישראל.
בצלע השנייה של הפתיחה (הפזמון) מתוארת תגובת השירה של ישראל; ואילו בחציו השני של הבית המדולג מתקיים פיתוח דרשני של שירה זו: על סמך הפסוק מתהלים ח, ג, "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז". כאן מודגשת השתתפותם של עוללי העם ויונקיו, בעקבות ר' מאיר בתוספתא סוטה ו, ב, הדורש פסוק זה מתהלים לעניין שירת הים: "מנין שאפילו... תינוק שמט דד מפיו ואמר שירה? שנאמר (תהלים ח) 'מפי עוללים ויונקים' וגו'"
הבית הראשון הנהוג בפי השרים ממשיך בפיתוח האירוע של ים סוף, שוב, כבבית המדולג, תוך הדגשת הניגוד בין יחסו של הקב"ה לעם ישראל ובין יחסו אל המצרים. אבל חידוש כפול יש בהשוואה זו: ראשית מגולמים ישראל ומצרים בשתי דמויות נשיות: ענמית ושולמית, ושנית מוקד ההשוואה הוא מבט אל רגליהן של השתיים: רגלי ענמית טובעות תוך הולכתה שולל (בתרמית), ואילו רגליה פעמיה של השולמית יפו בנעלים.
נראה שנרמזת כאן בהבלעה דרשת הפסוק הזה משיר השירים ביחס לעלייתם לרגל של ישראל (ראו סוכה מט, ב; חגיגה ג, א ועוד), ההולמת מצווה ממצוות היום שבו מושר הפיוט – חג הפסח אחד משלושה רגלים, שבהם עולים כל הזכרים לירושלים.
אפשרות זו מתאימה גם לזרימת השיר אל הבית השני, שבו קורא המשורר לשירת הד אל השירה הקדומה ההיא על הים מתוך בית המקדש, המקום שאליו עלו לרגל במועד. הוא פונה אל העולים לרגל בכינוי "רואי", שכן מצוות העלייה לרגל מכונה גם מצוות ראיה, הנגזרת מן הפסוק "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹון..." (שמות כג, יז; וכן שם לד, כג ודברים טז, טז בשינוי קל).
תוכן השירה כאן – שירת שבח לאלקי ישראל, תוך גינוי האויבים.
בבית השלישי מתרחש מעבר אל ההווה של השר: מהעבר המיתי של ים סוף, ומשירת עולי הרגלים שבמקרא, מעביר המשורר את מבטו אל מציאות הגלות שסביבו. הוא מבקש שכשם שהא-ל היה בעזרת אבותינו, כך הוא ירים את דגל שארית הפליטה המפוזרת בגלויותיה. מעבר זה – טבעי הוא לתפילה שבתוכה נטוע הפיוט, שכן גם בה יש אזכור של אירועי העבר במצרים ועל ים סוף, וממנה הבקשה מצור ישראל לקום בעזרת ישראל בהווה ובעתיד.
החטיבה הראשונה של הפיוט עסקה אפוא בשירת ישראל על ים סוף, בעקבות קריעתו, תוך הדגשת הניגוד החריף שבין יחסו של הקב"ה כלפי ישראל ובין יחסו אל המצרים. ומכאן – פנה המשורר אל בקשה לממש יחס זה גם בהווה ובעתיד – בקיבוץ הפזורים הנתונים תחת האומות ובקימומם.
שלושת הבתים הבאים (4–6) מהווים חטיבה שנייה, המתמקדת בברית בין עם ישראל לה' ובסימניה. בחטיבה זו מתרחש חיפוש אחר "סימני היכר" של אותם נפזרים ונשארים שבבית 3. כשישוב ה' את שבות ישראל ו"יבקש לאתר אותם", יימצאו בהם שני סימנים: ברית המילה בגופם וציצית על בגדם.
בית 4 משבח את ישראל בתארו אותם כחתומים בברית עם ה'. ביטוי זה מופיע גם בברכת ברית המילה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדַּשׁ יְדִיד מִבֶּטֶן. וְחוֹק בִּשְׁאֵרוֹ שָׂם. וְצֶאֱצָאָיו חָתַם בְּאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ.[1]
בבית 5 פונה המשורר לסימן גלוי יותר: מסימן המוצנע בגוף הוא עובר אל סימן שיש לראותו בבגד – הציצית, שעליו נאמר: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'..." (במדבר טו, לח–לט).
בבית הבא, בית 6, פונה המשורר עם שני סימני הזיהוי שנמנו בבתים הקודמים אל הקב"ה, ושואל אותו באופן רטורי "למי החותמת ולמי הפתילים"? אלא ששאלה זו, שלא בתמימות, מושמת בתוך מילותיה של אשה שישבה בפתח עיניים כזונה – תמר.
מהי משמעותו של מעשה פואטי זה?
בסיפור יהודה ותמר בבראשית לח מציגה תמר בפני יהודה את הסימנים שהותיר אצלה, כדי להעמידו מול חלקו במעשה, כך שהיא לא תוצא לשריפה כזונה. בפיוט של ר' יהודה הלוי שואל הפייטן, נציגו של העם, שלכל אורך הפיוט מגולם בדמות נשית, את הקב"ה, למי שייכים סימנים אלו. ואולם סימני חותם ברית המילה ופתילי הציצית אינם סימניו הוא, כסימניו של יהודה, אלא סימני בני העם.[2] חוסר הסימטריה הזה מטעים, בעיניי, כי סימני הברית והציצית אינם רק סימני העם, אלא סימני הברית שבתווך – בין העם ואלקיו.
עניין נוסף שמשתמע מהקישור ליהודה ותמר, קשור לנקודת המוצא של הצורך בסימני ההיכר. כפי שכבר כתבתי, ציוני ההיכר נחוצים במיוחד במצב של הגלות (בית 3 לעיל). ואולם הסיטואציה שבה תמר־ישראל פונה אל הקב"ה ומבקשת את זיהוי הסימנים על ידו, נושאת גם מטען של חלוקה באחריות. המצב של האישה היושבת נכלמת בפתח עיניים ובסכנת כליה אינו רק מצב שהיא אחראית לו. כך בתמונה המקראית, ואולי כך גם נרמז בפיוטנו. פיוט זה אינו מכיל יסודות של אשמה ותחושת חטא שהביא אותנו הלום. להיפך, יש כאן תזכורת לאחריותו של יהודה־הקב"ה למצב נפול וקשה זה.
אין הפייטן מתריס או תובע, אלא בעדינות רבה הוא פונה בשאלתה הרומזנית של תמר.
באותו משפט עצמו עונה הפייטן על שאלה זו, שכן מילת השאלה "מי זאת" מרמזת על תשובת השאלה הזאת: שלוש פעמים בלבד מופיע צירוף זה במקרא וכולם בשיר השירים, והתשובה שלצדן – הרעיה, ישראל. כך במסורת הפיוט מופיע הצירוף הזה כאזכור של ישראל בהושענות להושענא רבה: קוֹל חָלָה וְיָלְדָה מִי זֹאת. מִי שָׁמַע כָּזֹאת.
הן ביחס לתמר, הן ביחס ישראל שבפיוט, באים הסימנים לזכותה. מעניין גם השיח בין הביטוי "על זאת" שבברכת הגאולה "על זאת שבחו אהובים" לבין "מי זאת" של הפייטן.
מכאן מובן המהלך אל בית 7. בזכות סימני ברית אלו, המשקפים את שמירת האמונים של ישראל לאלוקים, ניתן לבקש מהקב"ה שיבה אל גרושתו וגאולתה.
הבית המסיים את הפיוט חוזר אל תמונת הפתיחה. אבל בתוך המהלך השירי שתואר כאן ניתן עתה לזהות את הידידים השרים המוזכרים כאן בשתי פנים:
מצד אחד אלו הם הידידים מן העבר, המופיעים בתפילה שבתוכה הפיוט משובץ: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ (ל)אֵל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת...: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה' – עם ישראל ששר על שפת הים.
ומצד שני הידידים עשויים להיות גם שומרי האמונים מן ההווה, שאליהם הפנה המשורר את מבטו של הא־ל, אלו שבגופם החותמת ועל בגדיהם הפתילים. עם ישראל ההווִי מצטרף אל שירת העבר, עומד בבתי הכנסיות ומשיב בשירה: "מי כמוכה באלים ה'". אלו הידידים שאת גאולתם ביקש המשורר בבית הקודם.
שני הכיוונים השונים בהבנת בית אחרון זה הולמים ברוחם את ברכת גאולה, ואף את חתימת הפיוט, הקדומה יותר, והמוכרת מפיוטי גאולה נוספים: "בִּגְלַל אָבוֹת תּוֹשִׁיעַ בָּנִים וְתָבִיא גְאֻלָּה לִבְנֵי בְנֵיהֶם."
[1] וראו ביטוי זה גם בברכת המזון "ועל בריתך שחתמת בבשרנו, וכן תנחומא ויגש ה.
[2] וראוי לציין כאן, כי אף על פי שישראל מופיעים לאורך השיר כשולמית, כתמר, כאשה גרושה וכדומה, כל הסימנים הניתנים בהם הם סימני המצוות הגבריות בלבד: החל מהמעשה הנרמז של העלייה לרגל "יראה כל זכורך", דרך ברית המילה והציצית...