חנה פתיה
בפיוט מלא הוד זה נרקמת דמותו של המשיח כפי שהוא מצטייר בפרקי הנבואה השונים, במדרשים ובספרות הסוד. לא בכדי מושר פיוט זה בחודש ניסן, חודש הגאולה, שבו לפי חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". במיוחד מושר פיוט זה בשביעי של פסח, היום שבו הושרה שירת הגאולה הראשונה, שירת הים הגדולה.
ר' ישראל נג'ארה, מפייטני ומקובלי צפת, שר את שירת הכיסופים והנחמה של חזון אחרית הימים וביאת המשיח במלים המושמות בפי הקב"ה עצמו. האל הוא הפונה אל עמו, אל הצאן הצולעה, הנדחה והנהלאה, הפזורה בין הגויים, ומתאר את העתיד להתרחש באחרית הימים. בספרות הסוד והמדרשים מתואר המשיח כמצוי בקן צפור ולעת הגאולה הוא מגביה עצמו, מתרומם ומתגדל, נושא את נס עם ישראל ומתנוסס לעיני כל הגויים.
הפיוט, השזור כולו בפסוקים על אודות המשיח והגאולה העתידה, נפתח בפסוק מישעיהו (נב, יג):
"הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד." אלא שהמשורר הופך את סדר הפסוק ופותח דווקא בחלקו השני של הפסוק, שבו שלושה פעלים הקשורים לגובה והתרוממות: יָרוּם – נִשָּׂא – גָבַהּ שנחתמים במילה מְאֹד, המעצימה עוד את תחושת ההתרוממות. וכשמתברר לנו שאותה דמות מרוממת ונישאה היא – עַבְדִּי, בולטת ההנגדה בצורה חריפה עוד יותר, שהרי עבד נחשב לנמוך ולשפל מבחינת מעמדו וזכויותיו.
עַבְדִּי מתפרש אצל ישעיהו הנביא הן כעם ישראל – "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ" (ישעיהו מא, ח) והן כמלך המשיח. ר' ישראל נג'ארה בוחר לבסס את המוטיב של "עַבְדִּי" בפיוט זה כמכוּון אל המשיח והוא ממשיך לפסוקים המובאים אצל הנביא זכריה, שם מוזכר במפורש גם שמו של אותו עבדי (ג, ח): "כִּי הִנְנִי מֵבִיא אֶת עַבְדִּי צֶמַח", ובהמשך (ו, יב–יג): "הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה' ...וְהוּא יִשָּׂא הוֹד."
צמח הוא אחד השמות המיוחסים למשיח בספרות היהודית לדורותיה – מפרשני המקרא, דרך התנאים והאמוראים, המדרשים וספרות הסוד. צמח, משיח ועבד ד', בניגוד לתוארו כעבד – הוא הוא האיש שיתרומם ויתנשא, והוא הצמח שיפריח ויצמיח פדות וגאולה, יקומם וירומם את דגל ד' ועמו. כל הפעלים הם פעלים הבאים לתאר נשגבות והתעלות. יש פה גם שימוש רב באות "צדיק": צמח, יצמח, יקבוץ, צאן, שהצליל שלה חוזר ומשמיע באזנינו את המלה "צדיק" כפשוטה.
המשורר משרטט את דמותו של המשיח הגואל כרועה הנאמן המקבץ את צאנו, כמוהו כגואלים הגדולים של עם ישראל – משה רבנו, דוד המלך – שהיו אף הם רועי צאן. רבות נכתב במחשבה היהודית על הקשר שבין מנהיגות ובין רעיית צאן.
ר' ישראל נג'ארה מתאר את אחרית הימים, כאשר המשיח יאסוף ויקבץ את עם ישראל, המשול לשה הפזורה בכל הגלויות. בנבואה אחת מני רבות הסובבת כולה סביב דימוי עם ישראל לצאן והקב"ה לרועה מתאר יחזקאל הנביא את דאגתו של האל דווקא לחולים הנדכאים והדחויים, הצולעים האומללים והמבוזים, שהם הם אשר יהיו לגוי עצום, וכך דבריו (לד, טו–כג): "אֲנִי אֶרְעֶה צּאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹקִים: אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק... וְהוֹשַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא תִהְיֶינָה עוֹד לָבַז... וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אוֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה."
גם מיכה הנביא בחזון אחרית הימים שלו (ד, א–ח), מתאר במלים דומות את העתיד לבא:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּראשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים... בַּיּוֹם הַהוּא... אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ ה' עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
וכאשר אנו שומעים בהמשך הפיוט את המלים: מֵאַרְבַּע פֵּאוֹת צֹאן נַהֲלָאוֹת אֵלָיו יְאַסֵּף, אנו שומעים כהד עתיק את מלותיו של יחזקאל הנביא בחזון העצמות היבשות (לז, ט): "וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹקִים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" – יש כאן הרוח המחיה את המתים, לעומת הרוח הממיתה את הרשעים והצרים – רוח שפתיו של המשיח.
מילות הנחמה המשמשות כפזמון החוזר – דִּגְלִי יְקוֹמֵם, דִּגְלִי יְרוֹמֵם, בַּעֲבוּר יִשְׂמַח כָּל לְבַב דַּוָּי – מבטיחות את המרפא משברון הלב, את שמחת הלב הדווי, המתואר בפי ירמיהו הנביא, המקונן על חורבן הבית במגילת איכה (א, כ–כב): "רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי... כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי... כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי." והמשורר מבטיח, כביכול מפיו של הקב"ה: "אָחִישׁ אֶת שִׁילֹה לְמַעַן לֹא יֵבשׁוּ קֹוָי" – הבוטחים בד' לא יבושו, כמוזכר אצל ישעיהו (מט, כג): "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבשׁוּ קוָֹי" – אותם אסירי התקווה, שבויי חלום הישועה והגאולה, יזכו לפדות ולגאולה, כאשר הקב"ה יחיש את שילה – שילה במשמעות כפולה – הן המשיח והן בית המקדש (כזכור, מקומו הראשון של המשכן היה בשילה).
אָחִישׁ אֶת שִׁילֹה... שַׁעֲרֵי פְדוּת מַהֵר יִפְתַּח – אנו חשים פה את המהירות ואת החיפזון גם במילות השיר וגם במקצב המוזיקלי – כאשר מגיעה עת הגאולה אין להתמהמה אפילו רגע אחד. כך הייתה הגאולה הראשונה – גאולת מצרים, וכך תהיה גם הגאולה העתידה – על פי הבטחת הגאולה המפורסמת הנחתמת במלים שעליהן נכתבו תלי תלים של פרשנויות: "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס, כב).
שַׁעֲרֵי פְדוּת מַהֵר יִפְתַּח מִבְּלִי סוֹגֵר – תיאור זה מתקשר לנבואות הרבות על אודות קיבוץ הגלויות, אזי יהיו השערים פתוחים מבלי סוגר: "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ" (ישעיהו ס, יא). "שערי" הגלות, שהיא כבית כלא שבו מצוי עם ישראל "על מסגר", ייפתחו ולא ייסגרו. את הביטוי "עַל מַסְגֵּר" אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא דווקא בהקשר של אויבי ישראל, שאותם יסגור הקב"ה על מסגר כאשר יפקוד עליהם את עוונם באחרית הימים (ישעיהו כד, כב). מעניין שבפעם הנוספת שבה מצויה המילה מַסְגֵּר בישעיהו (מב, א; ז), היא מופיעה בהקשר מובהק של נבואת נחמה וגאולה על אודות המשיח – עַבְדִּי: "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא... לִפְקחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ." וברקע מהדהדות מילותיו של המשורר בתהלים (קמב, ח) הפונה אל האל בבקשה ובתחינה: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי". הלבבות הדוויים והכואבים של עם ישראל, המקווים ומצפים לישועה, מוּצאים ממסגר, נגאלים, כאשר המשיח מרים את נס עם ישראל, מקומם ומרומם את דגל ד' ומשמח כל לבב דווי.
המשיח מוצג כאיש מלחמות ד', הוא חוגר "חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית". מילים אלו לקוחות מילה במילה מפרשת "בחוקותי" (ויקרא כו, כה): וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. שם ה"חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" משמשת את האל כאזהרה לעם ישראל על העלול לקרות לו אם לא ילך בדרך ד'. בפיוטנו הופך המשורר את ייעודה של החרב כאשר היא מייצגת את הברית הכרותה לעם ישראל עם אלוקיו ונוקמת את נקמת עם ישראל מאויביו.
ר' ישראל נג'ארה ממשיך לתיאור של צַר יְשַׁסֵּף, המהדהד באזנינו את הפעם היחידה בה מופיעה מילה זו במקרא, כאשר שמואל הנביא משסף את אגג העמלקי וממלא בכך את הציווי האלוקי של: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט), ציווי שאותו לא קיים אז שאול המלך ובשל כך נלקחה ממנו מלכותו. פעולת השיסוף בפיוטנו איננה מעשה פיזי – הרשעה תוכחד ברוח שפתיו של המשיח כאשר יעביר האל את רוח הטומאה מן הארץ (על פי זכריה יג, ב).
המלך המשיח, הרועה הנאמן, הלוחם הממית רשע ברוח שפתיו בלבד, הפודה ומציל, החוגר על מתניו את חרב נקם הברית ואשר הצדק הוא אזור מתניו, אליו נשואות עיני כל הגויים, מהדהד באזנינו כמעט מילה במילה את חזון אחרית הימים של ישעיהו הנביא (פרק יא), וכאשר נקרא פסוקים אלו – הנקראים גם ביום העצמאות של מדינת ישראל – נמצא כי הם רקומים באופן מופלא בפיוטנו:
וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה':
וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ:
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד:
וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:
חנה פתיה הייתה עורכת המשנה של "הזמנה לפיוט".
