קידוח עמוק למציאות אחרת
אתר הפיוט והתפילה

קידוח עמוק למציאות אחרת

אהרן פורשטיין

האם לתרבות היהודית עוד יש מה לומר לרחוב הישראלי? מה יש בעולם הפיוט שקוסם כל כך לעולמו של המוזיקאי העכשווי? האם די בכך?

נכתב במקור בשנת 2009.

בוקר אחד – כולם חייכו. העיתונים בישרו שבמדינת ישראל קידוח אחד חשוב הסתיים בהצלחה. מסתבר שאנחנו יושבים על מאגר גז עצום. יצחק תשובה בעל המניות העיקרי זרח מרוב אושר. יש לנו גז. יש אנרגיה לישראל. החלום הישן על בארות בארות נפט התממש באחת, גם אם באופן חלקי. הידד. יש לנו גז. 

בנעוריי, נסעתי עם הורי לארץ אחת מעניינת, ונצואלה. אבי יעץ לשר החינוך המקומי איך לשפר את מערכת החינוך, ובין מפגש למפגש טיילנו קצת. העוני בקראקאס הדהים אותי. מול המלון שבו גרנו נבנו אחת על השניה בקתות בוץ עלובות. הפליא אותי לגלות שם חברה רב־גזעית ללא שום מתיחות נראית לעין. ואז אבא שלי סיפר לי את העובדה המרתקת מכולן. ונצואלה ארץ עשירה – הוא אמר. מחצבים, נפט, אדמה פורייה ומים כמה שאתה רק רוצה. אז מה יש להם? שאלתי. נפט, ענה לי אבא. הם נשענו על הנפט. אבל נפט לא מבטיח עושר. חינוך כן. אם היו שלטונות ונצואלה משתמשים בכסף הנפט לחינוך הייתה היום ונצואלה במקום אחר. 

למה נזכרתי בקידוחים? בגלל הפיוט. כן כן. מהפכת הפיוט המדוברת היא לא פחות מקידוח שהצליח. לאחר שנים של עשייה אמנותית מעניינת לפרקים, פגשה סצנת המוזיקה הישראלית באחד ממרבצי העומק העשירים והמופלאים שקיימים בעם היהודי. פגשה והתחילה לשאוב ולהדליק ולהתניע. מה יש בעולם הפיוט שקוסם כל כך לעולמו של המוזיקאי העכשווי? עולם רוחני, שורשים, חכמה, ואמנות בחסד עליון. האם די בקידוח הזה? לדעתי לא. 

לא ארחיב כאן בנבואות זעם. אני מניח שמי שקורא מילים אלו שותף למבט קודר על מצבה של מערכת החינוך הישראלית, ועל מצבה של רובה של התרבות הישראלית. כאנקדוטה אציין – מרגיז אותי לקרוא במדור התרבות של עיתונים רכילות על שחקני טלוויזיה, אבל אז אני נאלץ להודות – רוב התרבות הנצרכת בישראל עוסקת בדיוק בזה.  

מאסון זה מהפכת הפיוט לא תציל אותנו. קברניטי ערוץ 2 שופכים זבל למוחם של מליוני עם ישראל, וכמה שירים וקבוצות שירה לא ישנו את המאזן. 

מהפכת הפיוט אכן לא תושיע לבדה – אבל אולי היא יכולה להראות את הדרך? בניגוד לכל התחזיות, שובו של הפיוט אל ישראל של היום מוכיח שיש בציבור צורך באלטרנטיבה תרבותית, שישנה משמעות לקיומם של שורשים רוחניים ותרבותיים, ושלתרבות היהודית עוד יש מה לומר לרחוב הישראלי. אלו בהחלט סימנים מעודדים בים של רדידות תרבותית. אבל מה אפשר לעשות?

 שני דברים: חינוך והתאגדות.

מה יכול הפיוט לעשות בתחום החינוך? הוא יכול להכיר לישראל את העברית היפה ואת אין־סוף האפשרויות הגלומות בה. הוא יכול לגלות לנוער משהו על שורשיו הפרטיים והכלליים, משהו שאולי יפתה את הצעירים להציץ מעט מעבר. בכלל הפיוט צריך לצאת מן השירה ולהתחיל לדבר. הוא צריך לנצל את כוחו כדי לפתוח את השער לערכים הטמונים בו. להכיר לעם את עולם השאיפות הרוחני השורר בין מילותיו. הפיוט יכול לחבר בין דורות ולתווך לדור הצעיר את סיפור חייהם ותרבותם המורכבת של דור הסבים. הוא צריך להוציא את הציבור משביו בכורסת הטלוויזיה ולהפוך אותו לשותף פעיל. 

*

אני יודע שאני מעמיס כאן מעמסה כבדה על כתפיה של תופעה צעירה ועדינה עדיין. חשוב לא להרוג את הפיוט. להמשיך לדון בו, לברר אותו, להתענג עליו. לא להפוך אותו לכלי דידקטי בלבד, יבש וחמור. אך עם זאת מותר וצריך, בעדינות רבה, להשתמש בו. הפיוט יכול לשדר תרבות אחרת. סובלנית, לא תחרותית, ובעלת שאיפות. אין ספק שזהו אתגר לא פשוט בדור הרגיל לתחרויות זמר ולקרבות תרנגולים. לתקשורת ההמונים קל יותר למכור את הפיוט בתוך כוכב נולד. קבוצות של פייטנים לא נתפסות כדבר המושך את הלב. אך לטעמי חשוב לשמור על הפיוט בטהרתו, ביופיו ובהקשריו התרבותיים. רוני איש־רן כתב על החשיבות בפתיחות לשורשים המוזיקליים של הפיוט. אני מסכים אתו. אסור שמתוך רצון לשווק את הפיוט נוותר על אופיו המיוחד.

מכאן אני מבקש לדבר על המרכיב השני בשינוי התרבותי שחשוב שננסה להוביל אליו – ההתאגדות. חשוב מאוד שעולם הפיוט לא ינסה לחיות בבדידות מזהרת. חשוב יהיה ליצור קואליציות בין הטובים, בין כל אלו הלוחמים למען העמקת התרבות היהודית, למען הטבת החברה בישראל. הציניות השוררת בקרב הגופים הכלכליים ואמצעי התקשורת חייבת להיות לנגד עינינו. לא נוכל להלחם בהם כל אחד בנפרד. התאגדות של שותפים לדרך יכולה לחולל נפלאות. הנה – למרות כוחם של זכייני הטלוויזיה מתרחש בימים אלו קרב איתנים כנגדם. לשם המאבק חבר איגוד הבמאים לאיגוד התסריטאים, ושני אלו לאיגוד שחקני המסך, ואליהם הצטרף גם איגוד פורום היוצרים הדוקומנטריים וכן מפיקי הקולנוע והטלוויזיה, איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה ואיגוד עורכי התמונה והקול. מי שלא מכיר את התעשייה לא יודע אלו קרבות התחוללו בין האיגודים השונים עד לפני זמן לא רב. היום הם מכונים יחד – ממ"ה (מטה מאבק היוצרים), וראשי המטה מחזיקים בטלפון הסלולרי שלהם את מספר הטלפון של שר התקשורת. הפרד ומשול הוא כלל בסיסי בשלטון רודני. התאגד ולחם צריך להיות הציווי שלנו. 


פסטיבל  הפיוט השני, בית אביחי, אלול תשס"ט 

לסיום אומר – חשוב שנזכור שיכול להיות אחרת. חשוב שנאמין שהעושר הזה המצוי באתר הזה ובקבוצות השירה יכול להיות נחלתם של רבים. שנדע שסוף האמת לנצח, ושעלינו למצוא כל דרך שתסייע לה בדרכה.