קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

ר' שלמה אבן גבירול
אתר הפיוט והתפילה

ר' שלמה אבן גבירול

צוות האתר

המאמר סוקר את חייו הטרגיים ואת יצירתו המפוארת של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי משוררי ספרד בימי הביניים. משורר זה בלט הן בתחום שירת החול הן בתחום הפיוט. בתחום השירה נודע יותר מכל בפיוט ההגותי שלו "כתר מלכות". שירתו משקפת חיי מכאוב, חולי, דחקות כלכלית ובדידות.
לצד שירתו הגדולה נודע אבן גבירול בספר הפילוסופי הניאו־אפלטוני שכתב – "מקור חיים", שיוחס בטעות לערבי מוסלמי, עד שנחשפה זהות כותבו במאה הי"ט.

ר' שלמה אבן גבירול חי ופעל באנדלוסיה שבספרד במאה ה־11. יצירתו ניכרה בעיקר בשני תחומים: פילוסופיה ושירה. הן בכתיבתו הפילוסופית הן בכתיבתו השירית ניכרים מקורות השפעה יהודיים ושאינם יהודיים: על שירתו השפיעו הן הפיוט העברי הקדום, והן השירה הערבית. שורשי הגותו יונקים מתורת הסוד היהודית הקדומה, ולצדה מתורת הסוד המוסלמית ומהפילוסופיה הניאו־אפלטונית.

רשב"ג היה מגדולי משוררי ספרד. הוא כתב אלפי שירים, וביניהם שירי חול ושירי קודש.

על ערך שירתו כתב יהודה אלחריזי:

וכל משוררי דורו היו לפניו ריק וסלף... הוא לבדו עלה במעלת השירה העליונה, והמליצה ילדתהו על ברכי התבונה... כי כל המשוררים אשר היו לפניו ושירם – לנגדו רוח ותוהו, ואחריו לא קם כמוהו. וכל הבאים אחריו למדו מטעמו, וקבלו רוח השיר מעמו... די למשוררים החזקים להבין שיריו העמוקים, כי מליצתו נשגבה מדעת כולנו. (תחכמוני, שער ג')

מעט ידוע על קורות חייו. מהפרטים הביוגרפיים שנמסרו מבני תקופתו, מהכתובות המופיעות באחדים משיריו ומתוכן השירים מצטיירת דמות טרגית. הוא נולד במאלאגה שבספרד ב־1021/2, חי את רוב שנותיו בסרגוסה, ונפטר בוולנסיה בשנת 1053/8. בהיותו צעיר מת עליו אביו, ואת הייאוש שנפל עליו כאשר נתייתם ניתן לשמוע מתוך שבע הקינות שכתב עליו. שלמה אבן גבירול נותר ללא אב, ואף אחים לא היו לו. במהלך חייו חלה במחלת עור ממאירה, שכנראה באה לו מאביו, וגרמה לו עינויים רבים. לעִתים רותק למיטה, ונתייסר בנדודי שינה ובמכאובים. לצד הכאב והקושי שנבעו ממחלתו סבל רשב"ג גם מדוחק כלכלי. כמו משוררים רבים בני זמנו היה עני מרוד, והיה טרוד בצורכי מחייתו הבסיסית. בעקבות מות אביו נגזרו עליו שנים של נדודים והזדקקות לחסדי נדיבים. יקותיאל הנדיב, שתמך בו, הוצא להורג, והוא חי בבדידות קשה. אופיו היהיר והמושחז ומצבו הכלכלי הנחות הביאו אותו לנחיתות חברתית, ואולם הכישורים יוצאי הדופן, שניחן בהם, הביאוהו להיות יוצר גדול.

רשב"ג כתב באינטנסיביות, אולי בשל פטירתו המוקדמת של אביו או בשל מחלתו שלו. למקרא אחדות משורות שירתו נראה כי לבו אמר לו כי חייו הקשים יהיו קצרים. בשירים אחדים מבקש הוא מהאל שיחון אותו בשנים ארוכות, על מנת שיספיק לעסוק במה שכל כך חפץ. על שלוש צרותיו – עוונו המוסרי, מחלתו ובדידותו הוא מקונן ואומר: 

כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה /           וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָׁה,
וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי /           וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה.
שְׁלֹשָׁה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלּוֹת /           שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה...
...וְתִדְרֹשׁ לַעֲוֹנִי רַק, כְּאִלּוּ            לְךָ אֵין עַל בְּנֵי אָדָם דְּרִישָׁה (מתוך "כאבי רב")

סבלו הגדול ותרעומתו של המשורר מתבטאים בשורה האחרונה, שבה הוא מתלונן כי הוא חש כאילו הקב"ה מתפנה מכל תביעותיו כלפי יתר בני האדם, ומתנכל לו לבדו...

אבן גבירול בז לערכי הזמן והעולם הזה. לאור התנסויותיו השליליות מאס בחיי חברה ובכבוד החולף שנוחלים מבשר ודם. הוא כתב נגד בוגדנותם של בני אדם וגם נגד פיתויי היצר ותאוות החומר. אפילו לתשוקה הטבעית להעמדת צאצאים לא התייחס באהדה. הוא העדיף את ההתמסרות ללימודי מטפיזיקה ואת העיסוק בחוויות רוחניות. כך כתב על חיי העולם הזה, שהיו בעיניו עלובים, ושבהם ראה מטרד בדרכו אל הנצח:

מַה תִּפְחֲדִי נַפְשִׁי וּמַה תָּגוּרִי?            שִׁכְנִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי...
אֵין לָךְ בְּקֶרֶב הָאֲדָמָה נַחֲלָה             עוּרִי לְבַקֵּשׁ אַחֲרִיתְךָ, עוּרִי. (מתוך "מה תפחדי")

תחת נחלה בקרב האדמה חשק אבן גבירול בחכמה, שהעניקה טעם לחייו, ולה הקדיש את מיטב זמנו. עליה כתב: 

אֵיךְ אֶעְזֹב חָכְמָה? – וְרוּחַ אֵל            כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ!
אוֹ תַּעֲזֹב אוֹתִי? – וְהִיא כָאֵם            לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ...
...בָּהּ יַעֲלֹז לִבִּי וּבָהּ יִיטַב            כִּי טָהֲרוּ נַחְלֵי עֲדָנֶיהָ (מתוך "החכמה האלוהית")

בשיר הבא משווה אבן גבירול את חולי האהבה ותאוות הבשרים של אחרים, לתאוות החכמה שלו:

הֵן מִדְּרֹשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל            וּבְשַׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת (מתוך "לו היתה נפשי")

אף שדרישת החכמה מתוארת כאן באופן קשה, כמאכלת את בשרו של המשורר, היה באתגר לגילוי סודות ההוויה משום הבטחה ותקווה, שאימצה את לבו וחיזקה את המשך צעידתו בנתיב ייסוריו. כאמור, כל ימיו חשש שמא יגיע לקצו, קודם שיגיע לגילוי זה, וביקש מאלוהיו שיראה במחלתו כפרה לחטאיו, כך שלא יצטרך להסתלק ממנו לפני שימלא את משאלתו המטפיזית. לצד תחושה זו, יש שירים המעידים על התגברות ייאושו, עד כדי כך שהחל להשתוקק להסתלק מן העולם הזה ולחדול ממאבקי חייו.

למרות אמירותיו הנוקבות בשבח החכמה והדבקות הרוחנית ובגנותו של העולם הזה, מצויים בידינו לא מעט שירי חשק, יין וטבע חושניים ועליזים פרי עטו. יש הטוענים כי בכתיבתו שירים אלו, שהיו רחוקים מעולמו הרוחני, ביקש רשב"ג להפגין וירטואוזיות במגוון סוגות כתיבה שהיו מקובלות בדורו, לעומתם אחרים ראו בכתיבתם של שירים אלו ביטוי אותנטי לצורך נפשי, אולי בתקופות שבהן התגבר על דכאונו.

בשל מצבו הכלכלי, נאלץ רשב"ג להפוך את שירתו קרדום לחפור בו. לשם פרנסה פנה לשועים ונדיבים, שתמכו בו כתמורה לשירי הלל שכתב לשמם. כמו כן מצויות בידינו קינות שכתב על מותם של אנשים מפורסמים, וביניהם רב האי גאון.

לעתים לא עצר בעד מזגו העוקצני, והוא השתלח בלשונו השירית באנשים שונים. עדויות לכך ניתן למצוא באחדים משיריו. לעתים בעקבות התבטאויות כאלה נאלץ להתנצל. גם זאת עשה בדרכו השירית. כך למשל שיר ההתנצלות הבא, שכתב לשמואל הנגיד:

אֱמֹר לַשַּׂר אֲשֶׁר עָלָה וְגָבַר               וְנִכְבָּדוֹת בְּתֵבֵל בּוֹ מְדֻבָּר:
בְּךָ בָטַח וְלֹא נֶעְזַר לְבָבִי,               אֲבָל בּוֹשׁ מֵאֲשֶׁר קִוָּה וְשִׂבַּר!
כְּבַת נָדִיב בְּעֵת פָּתְחָה לְדוֹדָהּ –               וְהוּא חָמַק לְפָנֶיהָ וְעָבַר.

הוא היה אמן הסגנון, ושלט במכמני הלשון. בשירתו ניתן למצוא ביטויים עזי מבע, צד אחד, ומצד שני גם צירופי לשון כבדים ונוקשים. עושר נפשו של רשב"ג עולה ממכלול יצירתו השירית, המכילה הן ביטויים עזים לרגשות כאב, צער, תשוקה והתלהבות, הן ניתוח קר, ואפילו סרקסטי, ופלפלנות שכלתנית.

בולט ההבדל בין אישיותו המתבטאת בשירת החול שלו ובין הופעתה בשירת הקודש: המשורר הגאה והמתנשא, הבז לשאר הבריות, משנה כביכול את טבעו בהתייצבו לפני שופטו העליון. תקיפותו ורוגזו שבשירת החול מומרים בהכנעה. ומתוכה הוא אף נעשה שליח נאמן לשאר אחיו.

בשירת החול הוא כותב:
עַם -נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם...
הֵם כַּעֲנָקִים בְּעֵינָם               הֵם כַּחֲגָבִים בְּעֵינֵי (מתוך "נחר בקראי גרוני")

ולעומת זאת בפיוטים:

שְׁפַל-רוּחַ שְׁפַל-בֶּרֶךְ וְקוֹמָה               אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה (רשויות)
שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה               וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה (רשויות)

בפיוטים אין הוא מותיר מקום לעניינים פרטיים, אלא פונה כנציג האומה לאלוהיה, גם כאשר פנייה זו נעשית בגוף ראשון יחיד.

בשירת החול הוא מטולטל בין משיכתו של הגוף לגשמיות ולארציות ובין המשיכה להתעלות אל המופשט, בין התאווה ובין השכל, וכן בין היחיד המשכיל ובין אטימותה של החברה. גם בשירת הקודש באות לידי ביטוי התמודדויותיו עם קצוות שונים בנפשו: נמיכות מעמדו בעולם מול גודל השגתו, מוגבלות השפה מול תעצומותיה של הנשמה.

בשדה הפיוט המשיך רשב"ג במסורת שקיבל מדורי דורות, ולא בעט בצורות שנתקדשו על ידי קודמיו, כגון הקרובה, העבודה, האזהרות, שבהן חיקה את רבותיו המזרחיים, שמסורותיהם שלטו בבית הכנסת עד ימיו. במסגרת שירת הקודש שלו כתב פיוטים שבהם מתוארת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, פיוטים שבהם נמנות באופן מחורז תרי"ג מצוות ועוד. לפיוטיו ליום הכיפורים זיקה מובהקת לספרות הסוד העתיקה ואף למקורות ערביים של מיסתורין, בעיקר של המיסטיקונים הצופים. בשיריו נחשפות גם חוויות מיסטיות אישיות.

לצד פיוטים שמרניים, נודע אבן גבירול בחידושים שיצר בעולם הפיוט: הוא היה הראשון שפיתח את הסגנון הספרדי המיוחד בפיוטיו, והיה גדול בכך מהבאים בעקבותיו. ה"רשויות" הקצרות שכתב נחשבות כפסגות בשירה העברית מאז תקופת המקרא. תחת השפעה ערבית חידש אבן גבירול גם את הפנייה אל נפשו בגוף שני. חידוש בולט אחר שלו ניכר בתחום שירת האהבה בין כנסת ישראל, אלוהים והמשיח, שכן שירים אלו נכתבו במתכונת שירי האהבה העממיים (כגון "שער פתח דודי", "שער אשר נסגר"). אבן גבירול השפיע על הבאים אחריו באופנים רבים, והיה מהחשובים במעצבי תורת השיר שקמו לשירה העברית בספרד.

אבן גבירול שאף לזכות בהכרה ובהוקרת יצירותיו, אך אל יתר צרותיו הצטרף גם הקושי הגדול בהתקבלותו: לרוב התקבלה יצירתו באדישות, ולעתים – אף באיבה.

  1. חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, ירושלים ות"א תשט"ו, עמ' 176–184.
  2. האנציקלופדיה העברית
  3. שרה אור, "השיבוץ כביקורת סמויה בשירי יין של רשב"ג", מסורת הפיוט ג (עורכים ב' בר-תקוה וא' חזן), רמת גן תשס"ב, עמ' 113–135.
  4. שרה כ"ץ, פיתוחים פתוחים ואטורים; עיוני מחקר ביצירת שלמה אבן גבירול, ירושלים תשנ"ב.