ר' ישראל נג'ארה: משורר הרומנטיקה והאהבה
אתר הפיוט והתפילה

ר' ישראל נג'ארה: משורר הרומנטיקה והאהבה

ערן צור

ערן צור מציג פרויקט מוזיקלי שבו העניק פרשנות חדשה לשיריו של ר' ישראל נג'ארה, מגדולי המשוררים והפייטנים במאה ה־16, וחיבר את עולמו למוזיקה המודרנית.

 

כשאני שר טקסטים של ר' ישראל נג'ארה בולט לי המצלול העשיר בשיריו. שיריו הם מיצוי של העברית הפיוטית, ואני מפיק הנאה גדולה מלשיר את השורות הגמישות והחושניות שהוא כתב.

מספרים עליו שדעתם של רבנים בני זמנו לא הייתה נוחה ממנו, הם ביקרוהו וכעסו עליו.

כשאדם קורא היום את כתביו אפשר להבין מדוע. ההרגשה היא שדברים האסורים בדיבור יום־יומי מצאו דרכם אל תוך שיריו, וכנראה שתקדים שיר השירים הוא זה שנתן לו את הלגיטימציה לכתוב כפי שכתב.

יוצר בסדר גודל שלו חייב לפרוץ גבולות – אמן בטבעו אשר מורד כנגד סמכות מקובעת.

והלא במבחן הזמן הישגיו עומדים בגאון. אין משורר עברי המשתווה לו מבחינת הדרך שבה שיריו שורדים את מבחן הזמן. גם מבחינת הכמות וגם מבחינת התכנים והאיכויות.

יש הרגשה שנג'ארה מבין את נפש האישה. פייטנים שהיה לי הכבוד לשתף אִתם פעולה טענו שאצל נג'ארה פנייה כלפי אישה היא פנייה מהשם אל האומה.

אין לי ויכוח עם הקביעה הזו, אבל ברור לי שהדרך שבה הוא מאפיין את האומה/אישה, נובעת מתוך הכרה ואהבה של אישה בשר ודם. כשהוא כותב "חשקך עז מארי" הוא מודע היטב לכוח החיות הנשי – במקרה הזה החשק של האישה גובר על כוחו של אריה זכר. המשפט הזה חייב היה לנבוע מהערכה לכוחה של אישה, או אולי מהכרת הצד הנשי שבנפשו שלו?

"אביא לך את פנינת הגשם מארצות הבצורת, אביא אותך אל המקום שבו האהבה תהיה החוק (ז'אק ברל)

"חיזקי רעיה, חיקך כיין טוב, כי ציץ ישעך רענן רטוב ..." (יעלה יעלה, ר' ישראל נג'ארה) 


מתוך משל קדמוני, איטליה, 1546,
מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

ההשוואה שבין ברל לבין נג'ארה נובעת מהרגשתי שהרומנטיקה בשירים הישראלים של היום סובלת מאנורקסיה. היום קשה מאוד לכתוב בדימויי אהבה גדולים מהחיים מבלי שזה יישמע בומבסטי ומנופח. ואם משווים את העברית לצרפתית אז לכאורה ניתן לומר שהעברית היא קמצנית ברומנטיקה.

בא נג'ארה, סותר לחלוטין את הקביעה הזו ומוכיח שהעברית היא שפת אהבה נפלאה – "כי אהבת עולם אהבתיך, הנה עימי זאת אות כתובה כי בתוכך אתן משכני" (מתוך יעלה יעלה).
הרמזים הארוטיים בשיריו מופיעים פעמים רבות ויוצרים את תחושת האינטימיות בין בני הזוג. זו שפת קִרבה של שניים שמכירים אחד את השני לפני ולפנים. היחסים ביניהם סוערים, מטיחים, רבי הבטחות, אכזבות ותקוות.​

רוצה להיכנס אל תוך גנך ואת סגורה ואסופה, פתחי לי שערייך ואבוא, אשקה בך אדמה, אזרע – זו שורה שכתבתי בשיר "בגן שלך".

"יעלה יעלה בואי לגני, הנץ רימון, גם פרחה גפני..."  – מתוך יעלה יעלה של נג'ארה.

רב הדמיון בין השורות. אני חושב על דימוי הגן שחוזר הרבה בפיוט העברי. הגן הוא מקום של פריון, מקום של ביטחון זוגי, מקום סודי של פיתוי. זהו דימוי שחוזר כחוט שני בהרבה שירים עבריים.

"כשהרמת את המכסה הירוק המוסתר באדמת הגן נגלה לעיניך בור שורץ מקקים ומזוהם.

איך זה מגיע לכאן? הלא כל כך נקי זה הגן. ואז העמקת לחשוב, פתאום עלה זיכרון.

כמובן, הכול התחיל מהשבר, מניסיון התעלמות של חיה שסוחבת רגל"

אלה שורות מתוך המכסה הירוק שאני כתבתי.

אני נזכר בשעת הכתיבה ובחיפוש אחר דימוי שמסמל מקום נקי, יפה ובטוח. ושבתוך אותו המקום נפער בור עמוק, שחור ומזוהם. חשתי אז שהדימוי של הגן חרוט בנו כמקום של טוב מוחלט, ואם במקום כזה מתגלה זוהמה, הרי זה מחריד.

נג'ארה כותב – "עד אן אחזה שמי נבזה, עמי רזה אויבי שמן. למה יפה תהי חרפה? כמו אשפה וכמו דומן" (כל עלמות).

כשהוא מגיע אל המקומות הכואבים ידיו אינן עטויות בכפפות משי...

וכך נוצרת דמות שלמה של משורר. אצל נג'ארה, בשעת שמחה או בשעת צרה, בשעה רגילה או בשעה טובה, אפשר למצוא מענה, וזה מה שהופך אותו למשורר גדול בעיני.