גן העדן
רוצה להיכנס אל תוך גנך ואת סגורה ואסופה, פתחי לי שערייך ואבוא, אשקה בך אדמה, אזרע – זו שורה שכתבתי בשיר "בגן שלך".
"יעלה יעלה בואי לגני, הנץ רימון, גם פרחה גפני..." – מתוך יעלה יעלה של נג'ארה.
רב הדמיון בין השורות. אני חושב על דימוי הגן שחוזר הרבה בפיוט העברי. הגן הוא מקום של פריון, מקום של ביטחון זוגי, מקום סודי של פיתוי. זהו דימוי שחוזר כחוט שני בהרבה שירים עבריים.
"כשהרמת את המכסה הירוק המוסתר באדמת הגן נגלה לעיניך בור שורץ מקקים ומזוהם.
איך זה מגיע לכאן? הלא כל כך נקי זה הגן. ואז העמקת לחשוב, פתאום עלה זיכרון.
כמובן, הכול התחיל מהשבר, מניסיון התעלמות של חיה שסוחבת רגל"
אלה שורות מתוך המכסה הירוק שאני כתבתי.
אני נזכר בשעת הכתיבה ובחיפוש אחר דימוי שמסמל מקום נקי, יפה ובטוח. ושבתוך אותו המקום נפער בור עמוק, שחור ומזוהם. חשתי אז שהדימוי של הגן חרוט בנו כמקום של טוב מוחלט, ואם במקום כזה מתגלה זוהמה, הרי זה מחריד.
נג'ארה כותב – "עד אן אחזה שמי נבזה, עמי רזה אויבי שמן. למה יפה תהי חרפה? כמו אשפה וכמו דומן" (כל עלמות).
כשהוא מגיע אל המקומות הכואבים ידיו אינן עטויות בכפפות משי...
וכך נוצרת דמות שלמה של משורר. אצל נג'ארה, בשעת שמחה או בשעת צרה, בשעה רגילה או בשעה טובה, אפשר למצוא מענה, וזה מה שהופך אותו למשורר גדול בעיני.