התחברו
הצצה לתרגום הנדיר ליצירה שהתיימרה ליישב את הסתירות בתנ"ך – ושימשה גם כיומן טרגי אישי של המתרגם.
במשך אלפי שנים השתמשו יהודים ונוצרים בתנ"ך כאמצעי ליישוב הסתירות הרבות בחייהם. במאה ה-17 הפך הרב והדיפלומט מנשה בן-ישראל את הקערה על פיה: הוא חיבר ספר בשם "המכריע" ובו ביקש ליישב את הסתירות הנמצאות בתנ"ך עצמו. הייתה זו משימה אדירה שקהל היעד שלה לא היו "יהודים פשוטים".
בספר "המכריע" פנה מנשה בן-ישראל בספרדית אל שני קהלי קוראים פוטנציאלים: מלומדים ואנשי דת נוצרים, המעוניינים להכיר טוב יותר את הדת היהודית וצאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. הם ביקשו לחזור אל חיק היהדות אחרי דורות רבים בהם אולצו לחיות (הם ואבותיהם) בתור נוצרים.
הספר בנוי בתבנית קבועה לכל אורכו: המחבר מציג שני פסוקים סותרים מן התנ"ך, מציין את הסתירה המדויקת שמצא בהם (היות שלא תמיד ברור לקורא מהי, או שזיהה סתירה אחרת במקום) ולאחר מכן פונה ל"הכרעת" הסתירה: הוא נעזר במקורות יהודיים ולא יהודיים, מצטט לעתים את מאורות דוגמת סנקה או נעזר באפלטון, ובכך מדגים יכולת פרשנית וידע מעמיק יוצאים מגדר הרגיל.
מעניין לגלות שכאשר נעזר מנשה בן-ישראל באפלטון כסמכות, הוא לא חושש לטעון שאבי הפילוסופיה הושפע ישירות מהדת היהודית ורבות ממסקנותיו מתבססות על התנ"ך.
תרגום ללטינית של "המכריע" מאת מנשה בן ישראל. התרגום נעשה בשנת 1633 ומלמד על חשיבות של הספר לקהל נוצרי
כמו רבים ממעלליו של מנשה בן-ישראל, גם "המכריע" הוכתר כהצלחה מסחררת. עם השנים, הספר יצא במספר מהדורות ואף תורגם לשפות אירופאיות נוספות. הספר מיצב את מחברו כסמכות לכתבי הקודש היהודיים וזיכה אותו בכינוי "שגריר היהודים". בעקבות הצלחת החיבור החלה חלופת אגרות ענפה בין מנשה בן-ישראל ובין מלומדים נוצרים מרחבי היבשת. לקח ל"המכריע" יותר מ-200 שנה כדי לזכות בתרגום לשפת הקודש.
"להכריע" את סתירות המאה ה-19 בעברית
לא ידוע הרבה על חייו של המתרגם לעברית של "המכריע", אדון רפאל קירכהיים – החוקר היהודי-גרמני שחי במאה ה-19. ידוע עוד פחות על הסיבה שבגינה בחר לתרגם את "המכריע". ייתכן שבתור יהודי המקורב לתנועה הרפורמית, שסחפה רבים מיהודי גרמניה במאה ה-19, ראה בתרגום "המכריע" פרויקט בעל חשיבות אישית ויהודית-כללית, במיוחד בהתחשב בתקופה בה פעל.
העמוד הפותח את התרגום העברי של "המכריע". לא מדובר בתרגום מלא של הספר המקורי, אלא בעיקר בתרגום החלקים המתמקדים בחמשת חומשי תורה.
אחרי הכל, המאה בה חי ופעל קירכהיים הייתה אותה מאה ששברה סופית את האחדות בה התאפיין העם היהודי עד אז, מאה שהייתה מלאה בטיפוסים יהודים חדשים בתכלית: יהודים משכילים הנלחמים למען רפורמה בחינוך ובארון הספרים היהודי; חסידים המבקשים חוויה רוחנית חדשה; אורתודוקסים שמתאמצים להשאיר את המצב כמו שהוא; ולקראת סוף אותה מאה סוערת: חלוצות וחלוצים ציונים.
בדומה למחבר היצירה שאותה תירגם לעברית, התרגום של קירכהיים מלמד דבר או שניים על התעוזה שלו. קירכהיים לא הסתפק בתרגום בלבד, אלא שרבט בצדם של קטעים שונים הערות (ולא פעם גם את הסתייגויות) מהמסקנות של "המכריע". בקטע מסוים למשל, מציין המתרגם כי "מה שכתב המחבר בשם ר"ג [רבן גמליאל] שקר הוא ולהפך אמר לתלמידיו", ובקטע מאוחר יותר בכתב היד הוא מציין כי "דבריו [של מנשה בן-ישראל] הם בהפך ואינם נמצאים זה זולת זה".
לא ברור האם קירכהיים התכוון להוציא את תרגומו לדפוס: כתב היד מלא במחיקות, שינויים והערות פנימיות. בנוסף, בסוף כתב היד, תיעד קירכהיים את שמות משפחתו של המחבר, מות אביו ושתי נשותיו במרחק של יותר מעשר שנים האחת מהשנייה. הוא לא שוכח לציין את לידת בנו ובתו. בכיתוב על בתו, למשל, מציין קירכהיים "יום ג' באדר תר"א [היא שנת 1841] – היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה מינה", לאחר שלושה ימים התווסף הכיתוב שובר הלב, "ונפטרת ליל ה'".
הדף החותם את כתב היד העברי של "המכריע" ובו ציין המתרגם את קורות משפחתו הקרובה. קירכהיים מתעד את לידת בנו ובתו, ואת מותה של בתו מספר ימים לאחר לידתה.
כמו שוודאי הבחנתם, מרבית הפרטים הסובבים את כתב היד של בן-ישראל/ קירכהיים שרויים בערפל. אך השאלה המציקה ביותר היא ללא ספק: האם יישוב הסתירות הרבות בתנ"ך יאפשר קירוב לבבות בין חברות וחברים של אותו עם סוער?