פרשת שלח

פרי הארץ

פרשת שלח עוסקת במשלחת המרגלים ששלח משה לתור את הארץ. משה מבקש מידע מפורט על הארץ:

"וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: ומָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (במדבר יג, יח-כ).

​המרגלים מתבקשים להביא מפרי הארץ הטובה אל אחיהם השוהים במדבר. וכך הם עושים: "וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן-הָרִמֹּנִים וּמִן-הַתְּאֵנִים" (שם, כג). בחזרתם הם מציגים את הפירות: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ: וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ" (שם, כו-כז).

חז"ל הפליגו בשבחם ובגודלם של הפירות ובפרט אשכול הענבים הענק: "וישאהו במוט בשנים – ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים. מה תלמוד לומר בשנים? בשני מוטות. הא כיצד? שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רימון, יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה" (רש"י).

בספר 'יוסף דעת' של רבי יוסף ב"ר יששכר מיקליש (פראג שס"ט 1609) מובאים שני ציורים המדגימים את האפשרויות השונות של סידור המוטות, על מנת לשאת את האשכול הגדול. לעומתו מביא רבינו בחיי מדרש שמקורו בספר הזוהר המפרש שרק יהושע וכלב נשאו את אשכול הענבים:

"וראיתי במדרש וישאוהו במוט בשנים, אלו יהושע וכלב. ובמחובר נקרא זמורה, וכשנתלש קראו מוט, ולא היה בהם בכל העשרה כח לשאת אותו מוט ויהושע וכלב נשאוהו לבדם, ולכך וישאוהו במוט בשנים, וזהו היה רמז להם שהם ראוים ליכנס לארץ ולהיות להם אחוזה בתוכה".

דבריו של רבינו בחיי מתאימים לציור המוכר לנו של שני האנשים הנושאים את אשכול הענבים. מהסמל של יקבי כרמל ושל משרד התיירות.

רבי מנחם מנדל מויטבסק (תק"ץ-תקמ"ח; 1788-1730) היה מהמנהיגים הבולטים של החסידות, אחרי פטירת רבי דב בר, המגיד ממזריטש. בשנת תקל"ז (1777) עמד בראש קבוצת חסידים גדולה שעלתה לארץ ישראל. בתחילה התיישבו בצפת, לאחר מכן עברו לטבריה, בה נפטר ונקבר. ניהל התכתבות עם חסידיו שנותרו ברוסיה. דברי תורתו ומכתביו כונסו בספר 'פרי הארץ'. שנדפס לראשונה בקאפוסט תקע"ד (1814).

פתיל תכלת

בפרשת שלח לומדים על מצות הציצית. בכל בגד בן ארבע כנפות יש להטיל ציצית בכל כנף. הציצית מורכבת מפתילים שזורים; אחד מהפתילים צריך להיות צבוע בתכלת.

כפי שנאמר:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח).

התכלת הופקה מחלזון מיוחד, המצוי לחופי הים התיכון. בתלמודים ובמדרשים מוזכרים התכלת ותהליך הפקתו, אך כבר לפני כאלף שנים, נשכחה המסורת של השימוש בתכלת. הפוסקים קבעו שהיום אנו מסתפקים בהטלת פתילים לבנים בלבד.

"תניא היה רבי מאיר אומר (מנחות מג): גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משום דלבן מצוי הוא בכל מקום ובנקל להשיג, ועם כל זה לא עשה. לפיכך עונשו מרובה. מה שאין כן בתכלת שדמיו יקרים וקשה להשיג, לפיכך אין עונשו גדול כמו בהעדר לבן. ובעונותינו מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת. ואין אנו יודעים מזה כלל, וכל ציצית שלנו לבן. ומכל מקום אנחנו מקיימים המצוה כתיקונה, דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן. ולכן מי שמבטל מצוה זו – עונשו מרובה"
(ערוך השולחן ט, יב).

הראשון שעורר את נושא התכלת מחדש היה הרב גרשון חנוך ליינר מראדזין. הרב ליינר שכיהן כאדמו"ר של חסידות איזביצה ראדזין, נולד בשנת תקצ"ט (1839) לאביו רבי יעקב ליינר, בנו של רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר הראשון של חסידות איזביצה. רבי גרשון חנוך הצעיר עסק רבות בתורה. בגיל צעיר הוציא את ספרו 'סדרי טהרות' על מסכת כלים (יוזפוף תרל"ג 1873). בספר זה ליקט מובאות מהתלמודים ומדרשי ההלכה והאגדה, וערך אותם בסדר המסכת, מעין תלמוד בבלי על מסכת כלים, שלא זכתה לתלמוד.

מפעל אדירים זה עורר התפעלות רבה, אבל גם התנגדות עזה, על הניסיון לבצע חיקוי של התלמוד. גם מבחינה גרפית הספר הזכיר מסכת מן התלמוד. לצד עיסוקו בתורה, התעניין רבי גרשון חנוך ברפואה ובמדעי הטבע. הוא למד בכוחות עצמו ספרים בנושאים אלו ועקב בעיתונות אחרי חידושים מדעיים. סמכותו כרופא לחסידיו הייתה כה גדולה, שבתי המרקחת כיבדו את המרשמים שנתן לחולים.

רבי גרשון חנוך הוציא בשנת תרמ"ז (1887) קונטרס בשם 'שפוני טמוני חול' בו הוא מנסה להוכיח שאפשר לאתר את חלזון התכלת על סמך התיאורים שמסרו חז"ל בתלמודים ובמדרשים. הרבי המשיך לחקור את הנושא, יצא לאיטליה וביקר במוזיאון תת ימי בנאפולי. שם בחן את היצורים הימיים שראה. הוא הבחין בדיונון הרוקחים הפולט דיו כחול, והחליט שזהו החילזון שממנו הפיקו את התכלת. הרבי אכן הצליח להפיק ממנו צבע תכלת וצבע בו פתילים לציצית. כעת היה נותר לו לשכנע את הציבור שאכן אפשר לחדש את המצווה כתיקונה. הוא פרסם קונטרס נוסף בשם 'פתיל תכלת' (ורשה תרמ"ח 1888). לאכזבתו רק חסידיו נהו אחריו, רוב הציבור נותר אדיש לתגליתו. הרבי נפטר בשנת תרנ"א (1891). בנו רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר הוציא אחרי פטירתו ספר נוסף בשם 'עין התכלת'. אבל כאמור החידוש לא התקבל. כפי שסיכם בעל ערוך השולחן:

"ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החילזון ועשה ממנו תכלת, והמשיך אחריו איזה אנשים. אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל. ונתבטל הדבר עד כי יבוא גואל צדק במהרה בימינו. אמן" (ערוך השולחן ט, יב).

לשבחו של רבי גרשון חנוך יאמר שבזכותו התחילה התעניינות בתכלת. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג כתב בצעירותו מחקר גדול על התכלת. וגם היום רבים מנסים לאתר את החילזון ולהפיק ממנו תכלת לציצית.