קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

פרשת תצוה

פרשת תצוה

משבצות זהב

משבצות זהב, נתן בן חיים עמרם, ליוורנו, 1851



 לצפייה בכתב היד

משבצות זהב, נתן בן חיים עמרם, ליוורנו, 1851

לצפייה בכתב היד

פרשת תצוה עוסקת בבגדי הכהונה. ציווי מיוחד יש בבגדי הכהונה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב). ואכן, האפוד –הבגד החיצוני מבגדיו של הכהן הגדול – נעשה מחומרי הגלם המשובחים ביותר: תכלת וארגמן שזורים בחוטי זהב. לאפוד הוצמד החושן שנשא הכהן על חזהו. החושן קושט באבני חן יקרות ערך.

​בתורה מצינו פרשיה מיוחדת לעשיית האפוד ופרשיה מיוחדת לעשיית החושן. בין שתי הפרשיות מופיעה פרשיה קצרה בת שני פסוקים: "יג וְעָשִׂיתָ מִשְׁבְּצֹת זָהָב. יד וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת-שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל-הַמִּשְׁבְּצֹת." שרשרות הזהב קישרו בין החושן לאפוד ולכן זכו לפרשיה מיוחדת.

משבצות הזהב שימשו כבסיס לאבני השוהם עליהם נחרטו שמות בני ישראל. כאמור, בגדי הכהן הגדול נועדו ל'כבוד ולתפארת'.

חכמינו הדגישו גם את הערך של הצניעות על הפסוק: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה; מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד). דרשו במדרש תנחומא: "לפיכך כתיב: 'כל כבודה בת מלך פנימה' (תהלים מה יד), ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, 'ממשבצות זהב לבושה' (שם), אמר ר' לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב" (שמות כח יג). (מדרש תנחומא, פרשת וישלח, יב).

חז"ל הסתייגו מהפאר של הכהונה כשאינו מגובה במעלות רוחניות ופסקו: "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שווים. אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ". ומביאה על כך הגמרא את הדרשה. אמר רבי אחא ברבי חנינא דאמר קרא: "יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים" (משלי ג, טו). (הוריות יג, א).

הרב נתן עמרם (תק"ס בערך-תרל"א; 1870-1800) נולד בדמשק לאביו רבי חיים עמרם. בגיל צעיר עלה לצפת עם משפחתו. בשנת תקפ" (1825) נשלח כשד"ר מטעם קהילת טבריה; במהלך שליחותו שהה מספר שנים באלכסנדריה. חזר לארץ והתיישב בחברון. בשנת תקצ"ה (1835) יצא שוב כשד"ר מטעם קהילת חברון. בסיום שליחותו התיישב בליוורנו בה הדפיס את ספריו. בשנותיו האחרונות כיהן כרב באלכסנדריה בה נפטר. אחד מספריו החשובים הוא שאלות ותשובות משבצות זהב שנדפס בליוורנו תר"ו (1846).

אורים ותומים

ונתתי אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, קארלסרוא
לעיון בספר

ונתתי אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, קארלסרוא

לעיון בספר

בפרשת תצוה, משה מצטווה על הכנת בגדי הכהונה. מטרת הבגדים היא:

"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת"
(שמות כח, ב).

​הבגדים אכן היו מפוארים, בפרט בגדי הכהן הגדול. להכנתם השתמשו במיטב אריגי הצמר הצבועים שהיו מוכרים בעולם העתיק – תכלת וארגמן. חוטי זהב נשזרו בתוך האריגים והבגדים שובצו באבנים יקרות. בבגדו של הכהן הגדול פאר החושן שובצו באזור החזה 12 אבנים טובות; על כל אבן נחרט שמו של אחד משבטי ישראל. לתוך כפלי החושן הוכנסו האורים והתומים:

"וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן" (שמות כח, ל)

מסביר רש"י:

הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר (במדבר כז כא) ושאל לו במשפט האורים.

אחד מחכמי ישראל המפולפלים ביותר הוא רבי יהונתן אייבשיץ (ת"ן-תקכ"ד 1764-1690), אשר נולד בקרקוב לאביו רבי נתן נטע, שכיהן כרב בעיר אייבשיץ שבמורביה (צ'כיה). אחרי פטירת אביו התחנך בביתו של רבי מאיר אייזנשטט, רבהּ של פרוסניץ. בגיל צעיר מאוד התפרסם בכישרונותיו המזהירים והוזמן לכהן כראש ישיבה בפראג. לישיבתו נהרו צעירים רבים.

רבי יהונתן אייבשיץ היה דרשן נפלא ולדרשותיו הגיעו המונים. הוא היה מעורה בחיים הציבוריים ועמד במשא ומתן עם שרי המלוכה וראשי הכמורה. רבי יהונתן אייבשיץ קיבל אישור להדפיס את התלמוד בפראג, בתנאי שהמילה "תלמוד" לא תופיע בשער; במקומה, הוא הדפיס את המילה "הלכות".

בשנת תק"א (1741) הוא נבחר לרב בעיר מיץ אשר בצרפת. בשנת תק"י (1750) נבחר לכהן בקהילה המשולשת אלטונה, המבורג ונדסבק (אה"ו). בזמן כהונתו בה, פרצה כנגדו המחלוקת המפורסמת על הקמיעות שלו: רבי יעקב אמדן חשד בו בשבתאות. מחלוקת זו הסעירה מספר שנים את קהילות ישראל באירופה. לבסוף שככה המחלוקת ורבי יהונתן נשאר על כסא הרבנות עד יומו האחרון. לחידושיו על שולחן ערוך חושן משפט קרא בשם אורים ותומים, שכן הם מאירים ומפרשים את דברי השולחן ערוך. ספר זה נחשב עד היום, כאחד הפירושים המפולפלים על חושן משפט.

נצח ישראל

נצח ישראל, יהודה ליואי בן בצלאל, פראג: דפוס משה בן מהרר"י ר' יוסף בצלאל כ"ץ, ש"ס, 1600

נצח ישראל, יהודה ליואי בן בצלאל, פראג: דפוס משה בן מהרר"י ר' יוסף בצלאל כ"ץ, ש"ס, 1600

​בשבת הקרובה, נקרא בשני ספרי תורה. בספר הראשון נקרא את פרשת תצוה, העוסקת בבגדי אהרן ובמלבושי בניו הכהנים. בספר השני נקרא את פרשת זכור, העוסקת במצות זכירת עמלק. את החובה להלחם בעמלק מזכירים לפני פורים כיוון שבימי מרדכי ואסתר נלחמו היהודים בהמן, מזרע אגג מלך עמלק, ששאף להשמיד את ישראל.

​במקרא אנו מוצאים מספר התנגשויות עם עמלק.
א. מלחמת עמלק ברפידים, יהושע נלחם בעמלק.
ב. מלחמת שאול בעמלק.
ג. מלחמת מרדכי ואסתר נגד המן ומשפחתו.

חז"ל ציינו שכל הנאבקים כנגד עמלק הם מצאצי רחל:
רבי פנחס בשם רבי שמואל בר נחמן אומר:
מסורת אגדה היא, ביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר: אם לא יסחבום צעירי הצאן (ירמיהו מט כ).

ולמה קורא אותם צעירי הצאן?
לפי שהן קטניהם של שבטים. [ולכך אמר משה ליהושע: בחר לנו אנשים (שמות יז ט). מפני שהוא משבט יוסף, שנאמר בו::את האלהים אני ירא (ברא' מב יח).
ובעשו כתיב: ולא ירא אלהים.

זה כתוב בו נער.
וזה כתוב בו קטן.
זה כתוב בו נער, שנאמר: והוא נער את בני בלהה (שם לז ב).
וזה כתוב בו קטן, שנאמר: הנה קטן נתתיך בגוים (עובדיה א ב).

זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם,
וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם.

זה קבל בכורה ממעשיו הטובים,
וזה אבד בכורתו ממעשיו הרעים.

זה כלכל את אחיו,
וזה בקש להרוג את אחיו.

זה גדר עצמו מן הערווה ומשפיכות דמים,
וזה טנף עצמו בערוה ובשפיכות דמים.

זה הודה בתחיית המתים, שנאמר: ואלהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ כד).
וזה כפר בתחיית המתים, שנאמר: הנה אנכי הולך למות (שם כה לב).

זה נתן נפשו על כבוד אמו, שנאמר: ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו (שם לג ז).
וזה בקש להרוג את אמו, שנאמר : ושחת רחמיו (עמוס א יא).
לכך יפול זה ביד זה.

בהפטרה, אשר תקרא בשבת, מסופר על מלחמת שאול בעמלק. מלחמה בה נכשל שאול. שמואל כועס על שאול ואומר לו שבגלל כשלונו הפסיד את המלוכה. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם": (שמואל א, טו, כח-כט)

בביטוי 'נצח ישראל', מתכוון שמואל לכך שה' הוא נצחי. ה' איננו כאדם שיכולים לפייסו, ולא ישנה את החלטתו לקחת את המלוכה מבית שאול. הביטוי 'נצח ישראל' הפך לכינוי לעם ישראל כעם נצחי, שמאורעות ההיסטוריה לא יכולים לכלותו. בשם זה קרא המהר"ל מפראג לספרו על הגלות והגאולה. וכפי שאנו שרים בפורים:

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר

לפניכם המהדורה הסרוקה של נצח ישראל פראג ש"ס (1600)