פרשת מטות ופרשת מסעי

לפלגות ראובן

פרשת מטות ופרשת מסעי הן שתי הפרשות החותמות את ספר במדבר. בחלק השני של פרשת מטות מסופר על המשא ומתן שניהלו בני גד ובני ראובן עם משה רבינו, בבקשה להתנחל בעבר הירדן המזרחי. בסופו של דבר אישר משה את בקשתם:

"וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף אֶת-מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת-מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב". (במדבר לב, לג)

מה הניע את בני ראובן, גד ומנשה לבקש נחלה בעבר הירדן המזרחי? מה הקשר בין שבטים אלו?

​לדעתי, שבטים אלו חשו מקופחים. ראובן נדחה מבכורתו. בכהונה זכה שבט לוי; במלכות שבט יהודה; ובנחלה כפולה זכה יוסף. גד, הבכור של זלפה, לא זכה בראשות מחנה במדבר. יהודה וראובן, בני לאה, זכו בראשות מחנה. אפרים צאצא של רחל זכה בראשות מחנה. כך גם דן, בכורה של בלהה.

גד נאלץ להצטרף למחנה ראובן ושמעון. מנשה הבכור נדחה על ידי אפרים הצעיר. עם כיבוש עבר הירדן המזרחי, ראו שבטים אלו הזדמנות לעצמם לזכות ראשונים בנחלה. חז"ל לא ראו זאת בעין יפה:

"דבר אחר, לב חכם לימינו, זה משה. ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העקר טפל ואת הטפל עקר, שחבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה (במדבר לב, טז ( 'גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'. אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העקר עקר, תחלה )שם שם, כד) 'בנו לכם ערים לטפכם', ואחר כך 'וגדרת לצנאכם', הוי לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, עליהם נאמר: (משלי כ, כא) 'נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תברך' (במדבר רבה, כב, ח)".

חז"ל מסבירים שזו הסיבה לכך שגלו בני ראובן וגד ראשונים מהארץ:

"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר: (דברי הימים א ה, כו) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה', ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם, מנין, ממה שכתוב בתורה: 'ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' (במדבר רבה כב, ו)."

למעשה, חל נתק בין השבטים בעבר הירדן המזרחי לבין השבטים בעבר הירדן המערבי, כבר בימי השופטים. ביטוי חריף לכך ניתן בשירת דבורה: 'בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי-לֵב: לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב' (שופטים ה טו-טז)

הרד"ק מסביר: 'בפלגות ראובן שנפלג ונחלק מעבר הירדן ולא באו למלחמה גדולים הם חקקי וחקרי לבי עליו '. כלומר יושב ובוטח ולא חששת למלחמת ישראל אשר בארץ כנען ולא באת לעזרם למלחמה הזאת.

הרב זליג ראובן בנגיס (תרכ"ד-תשי"ג; 1953-1864) למד בוולוז'ין יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. כיהן כרב בקלוואריה בבלארוס. בשנת תרצ"ג (1933) אחרי פטירת הרב זוננפלד הוזמן לכהן כראב"ד של העדה החרדית בירושלים, אך סירב, כדי לא לפגוע ברב קוק. בשנת תרצ"ח (1938) עלה לארץ ישראל והתמנה כראב"ד בעדה החרדית. נודע בזכות סדרת ספריו לפלגות ראובן – רובם הדרנים למסכתות הש"ס. את חלק ד של ספרו שלח לספרייה הלאומית עם הקדשה בכתב ידו: "מנחה היא שלוחה מאתי לבית אוצר הספרים הלאומי אשר בתוככי ירושלים עיה"ק [עיר הקודש] למזכרת נצח"