פרשת קדושים

ספר יראים

בפרשת קדושים, מופיע פעמיים הציווי על יראת ה'. "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יד). "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (שם, לב). כמו כן מופיע פעמיים הציווי תיראו: מההורים - "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ) שם, ג) ומהמקדש - "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (שם, ל). כשהמשותף ליראה מההורים ומהמקדש הוא שמירת השבת.

מה הצורך באזהרה מיוחדת על יראת ה'? רש"י מסביר ביחס למצוה "לפני עור לא תתן מכשול" - "לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו ויראת מאלוהיך - לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלוהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלוהיך".

הרמב"ן: הזכיר החרש בקללה, כי אע"פ שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו, ואין צריך לומר בשומעים שיתביישו ויחר להם מאד. ועוד, כי יזהיר בהווה, שאדם מקלל החרש ומכשיל העור שלא יירא מהם כי לא ידעו ולא יבינו, על כן "ויראת מאלוהיך" שהוא רואה הנסתרות.

רבי אברהם אבן עזרא: ויראת מאלהיך -שהוא יכול להענישך לשומך חרש ועור.

אור החיים: ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין, אני ה' זו תשלום שכר טוב של עולם הבא. או ירצה להעיר היראה והאהבה, יראה ויראת וגו' , אהבה אני ה' כי שם זה הוא מקור האהבה החשוקה בלב כל משכיל.

במסכת אבות למדנו: "אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם" (פרק א, משנה ג). רבי עובדיה מברטנורא מפרש: "ויהי מורא שמים עליכם - אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה. וכן אמרו חז"ל (תלמוד ירושלמי ברכות פרק ט, הלכה ה) עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט".

רבי אליעזר ממיץ, מתלמידיו של רבינו תם, חי במאה ה-12 בצרפת. חיבר את ספר יראים ונימק את השם: וקראתי זה ספר "יראים" כי ממנו ילמדו ליראה את ה' ובניתי בו תורת אלהים והצבתי על ז' עמודים. ובעמודים הכינותי יש מהם מרובה ויש מהם ממעט, וכולם צנויים [בנויים] ועשויים לשים [לשם] חלק יעקב יוצר הכל אל אלים". בספרו זה הנציח את עצמו כפי שכתב בחתימה: "וברוך צורנו, אשר עזרני והצליח את לבבי עד כה לסיים אשר על לבבי ספר זה. ספר יראים יהיה לי לזיכרון, כי גדול חרון, ומתו בנותי, ואספו וכלו טובתי ונשארתי לבדי ואין מחזיק בידי".

ספר יראים יצא מספר פעמים בצורה מקוצרת. רק בשנים תרנ"ב-תרס"ב (1902-1892) הדפיס הרב אברהם אבא שיף את ספר היראים השלם עם ביאור בשם תועפות ראם. 

לפניכם סריקה של הספר ספר יראים, ווילנא, 1881