פרשת אמור

מקראי קודש

פרשת אמור עוסקת בחלקה הראשון בקדושת בני אהרן. בחלקה השני עוסקת הפרשה בקדושת המועדים. כפי שנאמר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג, ב).

מה פשר הביטוי מקראי קודש, או מקרא קודש, החוזר ונשנה בפרשה מספר פעמים?

​הרשב"ם: "אשר תזמנו אותם זמני קדש. כל לשון קריאה שאצל מועדים לשון קביעת זמן הוא, כמו: קרא עלי מועד."

הרמב"ן: "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם'. והנה "מקרא קדש" מלשון 'קרואי העדה' (במדבר א טז), 'אחרי כן יאכלו הקרואים' (ש"א ט יג), וכן 'על כל מכון הר ציון ועל מקראיה' (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה". לפי הרמב"ן מדובר בימים מיוחדים.

רבי עובדיה ספורנו: וְהַכַּוָּנָה בָּהֶם, שֶׁעִם שִׂמְחַת הַיּום "שֶׁיִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעושָׂיו" יִהְיֶה הָעֵסֶק בִּקְצָתו בְּעִסְקֵי קדֶשׁ, כְּאָמְרָם ז"ל:" יום טוב חֶצְיו לַה' וְחֶצְיו לָכֶם" (פסחים צח, ב). וּבָזֶה תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּלִי סָפֵק, כְּאָמְרו "אֱלהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהלים פב, א .( אָמַר, אותָם מועֲדִים שֶׁתִּקְרְאוּ אותָם "מִקְרָאֵי קדֶשׁ" פֵּרוּשׁ, אֲסִיפות עַם לְעִסְקֵי קדֶשׁ, כִּי אֲסִיפַת הָעָם תִּקָּרֵא "מִקְרָא", כְּמו: "חדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרוא מִקְרָא" (ישעיהו א, יג ,( וכֵן "עַל מְכון הַר צִיּון וְעַל מִקְרָאֶיהָ" (שם ד, ה) אֵלֶּה הֵם מועֲדָי. הֵם אותָם הַמּועֲדִים שֶׁאֶרְצֶה בָּם. אָמְנָם כְּשֶׁלּא תִּקְרְאוּ אותָם "מִקְרָאֵי קדֶשׁ", אֲבָל יִהְיוּ 'מִקְרָאֵי' חל וְעֵסֶק בְּחַיֵּי שָׁעָה וְתַעֲנוּגות בְּנֵי הָאָדָם בִּלְבָד, לא יִהְיוּ "מועֲדָי", אֲבָל יִהְיוּ "מועֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (שם א, יד). לפי רבי עובדיה ספורנו פירושו הוא אסיפת עם שנעשתה בימי החגים והמועדים.

שורשי משפחת אבולעפיה הם משבט יהודה, נצר לבית דוד. המשפחה העמידה במשך דורות רבים תלמידי חכמים ומנהיגי ציבור. הראשון מבני המשפחה שהתפרסם הוא רבי חיים אבולעפיה הראשון, ששימש כדיין בצפת ובטבריה עבר לחברון ונפטר בירושלים בשנת ת"ל (1670). בשנים אלו הורע המצב הביטחוני של יהודי טבריה והם עברו ברובם לצפת.

רבי משה אבולעפיה, נכדו של רבי חיים, התגורר בחברון שם נולד בנו רבי חיים אבולעפיה השני. רבי חיים החל בלימודיו בחברון, אחרי כן עבר לירושלים, בה למד בחברותא עם הרב חזקיה די סילוה (תי"ט-תנ"ח; 1697-1659), מחבר הספר 'פרי חדש'. בשנת תנ"ט (1699) יצא כשליח קהילת חברון לתורכיה ויוון. כפי הנראה הצליח בשליחותו; הופעתו ודרשותיו הותירו רושם רב על בני דורו. בשנת ת"ף (1720) הוזמן לכהן כרב באיזמיר. בשנות רבנותו באיזמירהדפיס את חיבוריו 'עץ החיים' חידושים על התורה, 'מקראי קודש' על הלכות פסח, 'יוסף לקח' על התורה, 'ישרש יעקב' על עין יעקב חלק א, 'שבות יעקב' על עין יעקב חלק ב ו'חנן אלוקים' דרשות ופלפולים. בשנת ת"ק (1740) התפטר מתפקידו על מנת לחזור לארץ ישראל.

באותה תקופה השתלט על הגליל דאהר / ט'האר אל עומר (1688-1755) שהחל את דרכו כגובה מיסים של טבריה עבור הפחה של אזור צידון. עם התחזקות מעמדו הצליח להשתלט על צפת ונצרת ובהמשך משל בכל אזור הגליל ועכו. דאהר, שרצה לפתח את טבריה אשר הייתה שוממה ועזובה, הבין שלשם כך נדרשים יהודים שיעסקו במסחר ויפתחו את האזור. דאהר הזמין את רבי חיים להתיישב בטבריה. רבי חיים שמח להתגורר בעיר בה כיהן זקנו כרב. דאהר קיבל את פניו בכבוד רב "ועשה לו כבוד גדול והלבישו יקר הערך כלבוש מלכות, וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר". למרות זקנותו המופלגת, ניגש רבי חיים במרץ רב לבניין העיר. בזמן קצר הוקם בית כנסת גדול ומפואר, שוק גדול, בית בד, בית מרחץ ובית מחסה לעניים וחולים. הקהילה היהודית חזרה והשתקמה. חתנו, רבי יעקב בירב, כתב את הספר 'זמרת הארץ' בו הוא מספר את סיפור בנייתה של טבריה על ידי רבי חיים אבולעפיה והניסים שנעשו לתושבי טבריה בזמן שסולימאן מושל דמשק ניסה לכבשה מידי דאהר אל עומר. בזכות תפילותיו של רבי חיים, לא נפגע אף אדם מישראל.

לפניכם סריקה של ספרו מקראי קודש, אזמיר, 1729