קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

מלחמת השפות
"תחי השפה העברית", מתוך אוסף הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה

מלחמת השפות

בסתיו תרע"ג (1913) פרצה בישוב היהודי בארץ-ישראל "מלחמת השפות" (או "ריב הלשונות"). הפולמוס פרץ בעקבות החלטת הקורטוריון של "הטכניון" ביום 26/10/1913 להנהיג הוראה בגרמנית בטכניון – מוסד הלימודים הגבוהים הראשון בישוב – העתיד לקום בחיפה בשנה שלאחר מכן. החלטה זו כללה גם את בית הספר התיכוני שעתיד היה לקום לצד הטכניון. חבר נאמנים זה פעל מטעם חברת "עזרה" היהודית-גרמנית, שהייתה הארגון הפעיל ביותר בתחום החינוך בישוב, וקידמה רבות את החינוך העברי.

בני הישוב החדש בארץ-ישראל סירבו לקבל החלטה זו, שאותה ראו כהורדת קרנה של העברית, ויצאו למאבק לביטול ההחלטה. במאבק השתתפו כל שדרות החברה בישוב – תלמידי בתי הספר העבריים ובוגריהם, מורים, סופרים ומשכילים אחרים, נציגי ציבור שונים, אשכנזים וספרדים, עירוניים ואיכרים, פועלים ובורגנים, מפלגות וארגונים. גם סופרים ועיתונאים עבריים במזרח אירופה, תמכו במאבק.

​המאבק החל באספות עממיות גדולות, והתבסס על שביתות תלמידים בתביעה להוראה בעברית בלבד בבית הספר של "עזרה" ביפו (בתמיכת הוריהם) ובבית המדרש למורים בירושלים, ולאחר מכן על התפטרות המורים והקמת בתי ספר עבריים חלופיים. העיתונות הארץ-ישראלית תמכה במאבק במאמרים רבים ובדיווחים שוטפים שנועדו לרתום אליו את הציבור כולו. רבים מן הנאבקים בחברת "עזרה" היו תלויים בתמיכתה, ובראשם מורי ותלמידי בית הספר ביפו ובית המדרש (הסמינר) למורים בירושלים, וכך למשל גם אליעזר בן-יהודה שקיבל ממנה תמיכה בהוצאת מילונו לאור.

חברת "עזרה" נאבקה על עמדתה מעל גבי העיתונות היהודית בגרמניה, והציגה את מאבקו של הישוב כקלות דעת הנובעת מהתנגדות התנועה הציונית, המובלת על-ידי יוצאי רוסיה, לתרבות הגרמנית. מנהל חברת "עזרה" ד"ר פאול נתן בא לארץ-ישראל בעיצומו של המשבר ועמד על מימוש החלטת הקורטוריון המקורית.

אספת מחאה בדבר השפה בהטכניקום בבית העםהמאבק, שראשיתו כוונה נגד הטכניון עצמו, הוסט עד מהרה נגד בית הספר התיכוני שנועד לקום לצדו, והציב יעד מעשי הרבה יותר – הקמת מערכת חינוך תיכוני עברי עצמאית. כך קרה בנובמבר 1913 לראשונה ביפו שם עזבו התלמידים והמורים כאיש אחד את בית הספר של יפו והקימו תחתיו בית ספר עברי עצמאי, וכך לאחר מכן, בחודש דצמבר, עם התפטרות מורי בית המדרש בירושלים "בית המדרש העברי למורים" תחתיו, ומיד לאחר מכן גם בחיפה, שם הוקם בית הספר הריאלי העברי.

מיד לאחר מכן, בינואר 1914, נמלכו חברי הקורטוריון בדעתם. ביום 22/2/1914 קיבל הקורטוריון החלטה חדשה, שלפיה שפת ההוראה הראשית בטכניון תהיה עברית. הוחלט גם לוותר על הקמת בית ספר תיכון נוסף, לאור קיומו של בית הספר הריאלי העברי. ההחלטה החדשה לא באה לידי מימוש לאור ירידת קרנה של חברת "עזרה" בישוב ולאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ שלאחר מכן. תחת בתי הספר שלה קמו בישוב בתי ספר עבריים עצמאיים בתמיכת ההסתדרות הציונית ותנועת "חובבי ציון".

מלחמת השפות הייתה הפעילות המאורגנת הראשונה של הישוב החדש, שהתפרסה על פני כל הארץ. סביב החינוך העברי התגבשה לראשונה זהותו הלאומית העצמאית של הישוב כולו, ונפתחה הדרך למאבקים עקרוניים נוספים. תמיכתה הכספית של ההסתדרות הציונית היתה לסנונית הראשונה במעורבותה בענייני חינוך בישוב.

הומור על מלחמת השפות: "בבא תכניקא"

​"מלחמת השפות" הייתה פרשה רצינית ביותר. היא העמידה את השפה העברית במרכזו של דיון ציבורי והייתה ההזדמנות הראשונה שבה התגייסו תלמידים, משכילים, אינטלקטואלים ומנהיגי ציבור ביישוב העברי בארץ-ישראל ובתפוצות כדי להגן על השפה העברית ולהעניק לה את המעמד שהם סברו שהיא ראויה לו. המהומה הייתה רבה, והוויכוח הפיק כתיבה רבה ושפע של התבטאויות.

​בתוך כל אלה, לא נפקד מקומה של הכתיבה ההומוריסטית. בני פלוגתא מתווכחים, מנמקים, מתפלפלים, טוענים וסותרים את טענות הצד שכנגד, היו תמיד חומר זמין למיטב ההומור היהודי. כך קרה גם בעקבות "מלחמת השפות". בשעה שהוויכוח הלאומי-תרבותי הגדול עוד היה טרי בלב רבים בארץ-ישראל, ראתה אור חוברת קטנה, בת 24 עמודים, שנשאה את הכותרת "בבא תכניקא".

מחבר החוברת היה קדיש יהודה סילמן, מורה, סופר, מתרגם ואיש השפה העברית, שאף היה ממקימי תל-אביב בשנת 1909. סילמן היה מראשי "ועד העברית" והיה דמות בולטת בימי "מלחמת השפות". לימים לימד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שהיה גלגולו העברי של המוסד העל-יסודי שנועד להכשיר מועמדים ללמוד ב"תכניקום" בחיפה.

כטוב רוחו בחומרי "מלחמת השפות", חיבר סילמן את "בבא תכניקא" על פי המסורת של המסכת ההיתולית הפורימית: כלומר טקסט המתחזה להיות מסכת מן התלמוד, הן בלשון, הן בסגנון והן בפורמט ההדפסה על הדף. סילמן מצייר מאבק קוטבי בסגנון "שניים אוחזין", אלא שכאן מדובר ב"שתיים אוחזות": העברית והגרמנית. הוא בונה מין סוגיה תלמודית מצחיקה עם טענות והוכחות וויכוח ותשובות שכנגד.

"בתי אולפנא שבא"י חובתן להיות קרועים ופרופים ומרובי לשונות, שלא נבראו בני ישראל בא"י אלא להיות סרסורים לחוץ, כמו שנאמר חכמות בחוץ תרונה, דברי ר' אפרים, ור' אליעזר בר יהודה אומר, לא נבראו ישראל בא"י אלא לשמש את קונם, מה הוא אחד אף ישראל אחד ולשונו אחד. מכדי ר' אפרים דקאמר קריעה וריבוי לשונות חובה!"

עוד יוצא סילמן בנימתו ההומוריסטית נגד ההשמצות שרבו בימי "מלחמת השפות" ונגד הצגת העמדות באורח מוקצן ואף מתייחס לוויכוח בסרקזם כשהוא אומר "ביצה שלא נולדה לא ביו"ט ולא בשבת ולא בימות החול אסור ליהנות הימנה?" וכך מתנהל המסכת ההומוריסטית: "עברית אומרת כולה שלי, וגרמנית אומרת כולה שלי. והא דתנן יחלוקו דברי בית אחד העם..."