בין שלום לשלמות הארץ

"אם הקצינה הציונות הדתית את עמדותיה הפוליטיות בעשרות השנים האחרונות? מה היו בעבר עמדותיה העקרוניות בנוגע למאבק על ארץ ישראל ועל גבולותיה, זכויות מיעוטים, שימוש בכוח ומוסר לחימה? במחקר זה, המבוסס על מגוון מקורות מרשים, בוחן אליעזר דון-יחיא את הגישות שרווחו בתנועת הציונות הדתית בסוגיות אלו ומתמקד במנהיגותו של חיים משה שפירא, שהתווה את דרכה של תנועה זו במשך שנים רבות אך דמותו נדחקה, שלא בצדק, לשולי המחקר ההיסטורי והפוליטי. שפירא בלט בתפיסת עולמו המתונה ובמאמציו למנוע מלחמות ושפיכות דמים. הוא ראה את עצמו כתלמידו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה מוכן להרחיק לכת בוויתורים למען השלום ולצורך הבטחת הקיום הלאומי. בפולמוס על תכנית החלוקה סבר שפירא שיש להשלים עם ויתור על חלקים מארץ ישראל כדי להקים את המדינה היהודית, להבדיל מרוב מנהיגי תנועתו, ששללו כל פשרה במאבק על שלמות הארץ. לאחר הקמת המדינה בלט בהתנגדותו לקו הביטחוני האקטיביסטי שהנהיגו דוד בן-גוריון ומשה דיין. שפירא מילא תפקיד מרכזי בכמה מההכרעות החשובות בתולדות המדינה, ובמרכזן – הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים. גם בשנים הראשונות שלאחר המלחמה עלה בידו לעצב את מדיניותה של הציונות הדתית ברוחו". -- מהכריכה האחורית.