קולות שתמיד איתי

"רק ביום ראשון, 7.10.73, בשעה 22:30, קיבלתי הוראה, בקול נשי (קשרית) המורה לנו לנטוש/לסגת. האם לא מן התבונה הצבאית היה שפקודה כזו תימסר על ידי מפקד בכיר ולו רק לענות על שאלות טכניות ומבצעיות הכרוכות בנסיגה? אך שוב אני מצהיר כי לא קלמן מגן ולא בשעה 20:00, אלא קשרית, ובשעה 22:30 נתנה הוראה לנטוש..." (מפקד מעוז מילאנו במלחמת יום כיפור) תיקי וידאס, אשה במלחמת גברים. חיילת בחדר המלחמה של מפקד בלוזה, היא הקשרית שממנה קיבל מפקד מעוז מילאנו שעל גדוד תעלה סואץ, ביום השני למלחמת יום הכיפור, את ההוראה לנטוש את המעוז ולסגת לכיוון מזרח. מילאנו לא היה המעוז היחיד. גם מעוזים אחרים בגזרה הצפונית של התעלה, קיבלו הוראות נטישה דומות. לא ממפקדי האוגדה. הפקודה הועברה בקשר, בקול נשי, בקולה של הקשרית שנתנה את ההוראה שאמורה היתה להינתן על ידי אחרים. קולות שתמיד איתי, אינו אינו עוד ספר על מלחמת יום כיפור. בעזרת הקולות שנשמעו דרך רשתות הקשר בחדר המלחמה בבלוזה, מתארת תיקי וידאס מנקודת מבט שונה את ימי המלחמש הראשונים – את ההחלטות והדילמות, את ההפתעה, את הקריאות לעזרה של המעוזים הנצורים, את מלחמת הגבורה של הטנקיסטים שחשו לעזרה ושל חיילי המעוזים שנלחמו על חייהם. ולא פחות מזה – גם את הקולות שלא נשמעו". -- מהמעטפת האחורית.