העולם בצהוב

"עיתונות ההמון (שכונתה "צהובה", או "סנסציונית") הופיעה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. היא נשענה על טכנולוגיות דפוס ועריכה חדשות, הופצה במאות אלפי, ואחר כך במיליוני, עותקים, וריתקה אליה ציבור קוראים רחב, שאל המכנה המשותף הרחב ביותר שלו פנתה. היא סיפקה לקהל קוראיה דרמות וריגושים, דיווחים על מעשי פשע ועל אסונות, וגם סיפורים בהמשכים פרי עטם של סופרים ידועי השם. עיתונות ההמון חיפשה את הידיעה הבלעדית ("סקופ"), יזמה "מסעי צלב" נגד דמויות מוכרות ועשתה כל שלאל ידה לחולל שערוריות ולעורר פולמוסים לוהטים. ; בסוף המאה התשע־עשרה החלה להופיע במזרח אירופה, באנגליה ובארצות הברית עיתונות המון יידית שעוצבה על פי המודל של העיתונות המערבית. מודל זה השפיע גם על לידתה של עיתונות המון עברית. אליעזר בן־יהודה ייסד בשנת 1884 את השבועון "הצבי", שהיה עיתון "היברידי" שפרסם כתבות צהובות לצד כתבות ומסות רציניות ומעמיקות. בשנת 1908, כשהשבועון הפך ליומון ושינה את שמו ל"האור", הוא קיבל אופי של עיתון המון. סגנון העריכה הצהוב נועד לא רק להגדיל את הכנסות העיתון, אלא גם להפיץ את הקריאה בעברית. בד בבד הוא הפיץ בקרב קוראיו תרבות צרכנית נהנתנית לצד אידאולוגיה לאומית ציונית. הצלחתו הקימה לו בשנת 1909 עיתון מתחרה, "החרות", שהפך לעיתון ההמון הנפוץ בארץ ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה. ; פרקי הספר מתארים ומנתחים את התפתחותה של עיתונות ההמון העברית בארץ ישראל מראשיתה ועד היעלמותה אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, את הנושאים שעסקה בהם, את סגנונה וקהל קוראיה כמו גם את המאבק בה מצד מי שראו בה עיתונות הדוניסטית, הרודפת אחר רכילות וסנסציות. הספר עוסק אפוא בפרק חשוב בתולדות העיתונות העברית בארץ ישראל".