הסכין של אמי

"בלי תופים ובלי חצוצרות, לאט לאט, חרש חרש אבל לעומק חודרות המילים ללבבות. או במילותיה של המשוררת עצמה: "בלילה עולות המלים על אופנים ורוכבות אל הלב". ביד עדינה ובלב חכם מאתרת ניצה פלד את החללים שממלאים את חיינו. היא יודעת את מהות החיים, ערה לגבולות החיים ולמגבלותיהם — "הכל שוקע, אמרתי, ובמיחד מלים" — ועדיין מנסה להיאחז בהם ולפענח את סודם. ואת הקולות הנשגבים, החזקים, היא מנסה לשמוע דווקא בתוך השקט: "השקט הולך וגדל עד שכל רחש משקשק כמו רכבת. אם אתקרב אל הים ודאי אתעטף בזעקה". ובינתיים, "ועד שאגיס קול למלה, ידי אתי חפירה לעדר בנשגב. הייתי טורפת את חפיסת החיים הזאת להתחיל משחק חדש". אבל החיים הם לא קלפים, ואי אפשר לטרוף אותם ולהתחיל משחק חדש. אפשר רק לכתוב שירים. ניצה פלד היא משוררת נחבאת אל השירים. אלה הם שירים שקטים, מפוכחים, שירים שאוצרים בתוכם כאב עמוק אבל חדים כמו הסכין של אמא שלה, שגם אם איבדה את חדותה עם הזמן, עדיין אפשר להשחיז אותה ולשכך את הכאב ולו בעזרת אופטלגין: "זקנת אמי שתולה אצלי בבטן כמו זיפים על סנטר. כשהיא פוסעת על קורה תלויה למעלה אני למטה מלקטת אופטלגין ואבן משחזת". ויחד עם זאת ולמרות הכול, את הזמן אי אפשר לעצור, את הנעשה אין להשיב אלא רק לכתוב אותו..." -- כריכה אחורית