חינוך מפעיל ומונע : סדרת פעילויות חינוכיות - חוויתיות לעבודה עם ילדים / [כתיבה ועריכה] - אברהם חמו, מירה חמו ; [השתתפו בכתיבה - עידית תמרי, רונית שאנן ; ייעוץ והכוונה - מירה חמו.
חמו, אברהם, 1934-
ספר| כותר |
שיטות הוראה לכיתה ההטרוגנית / בעריכת - ישראל ריץ', רחל בן ארי. |
|---|---|
| כותרים נוספים |
שיטות הוראה לכתה ההטרוגנית |
| מקום קשור |
Even Yehuda (Israel)-place of publication |
| מחבר/יוצר |
בן ארי, רחל |
| מוציא לאור |
אבן יהודה : רכס - פרויקטים חינוכיים |
| שנה |
1994 |
| הערות |
כולל ביבליוגרפיות. |
| תיאור |
279 ע' : תרשימים 24 ס"מ. |
| שפה |
עברית |
| מזהה |
ISBN9654030616 |
| מספר מערכת |
990017430280205171 |
תצוגת MARC
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
בפסיעות הפחד: לאה גולדברג והחשש מטירוף
"בְּדִמְעַת זִכְרוֹנוֹת זוֹרַחַת הַמּוֹלֶדֶת הָאֲפוֹרָה – שִׁמְמוֹן הָעִיר הַנִּדַּחַת, שַׁבָּתוֹת שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה, כָּל אֲשֶׁר הִקִּיפַנִי כְּפַחַד בַּלֵּילוֹת בִּהְיוֹתִי נַעֲרָה". (סיום, עמ' 101) בשורות הקצרות האלה מתוך השיר "סיום" מקופלת חוויה עזה של לאה גולדברג ככותבת, חוויה שחוזרת בכמה וכמה שירים – חוויה של שיממון ובדידות, צבעים קודרים, לילה, מועקה ובעיקר אימה גדולה. בשיר אחר של גולדברג, "זמר", מגיע החשש בצורת סיוטי לילה של ממש, בחלומות טרופים ואשמורות רצופות ללא שינה. "... בְּעֵינֵי אֲחוֹתִי כִּתְמוֹל-שִׁלְשׁוֹם הַפַּחַד הַהוּא וְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם. הֵרָדְמִי, הֵרָדְמִי, אָחוֹת. וְעֵינֵי אֲחוֹתִי פְּקוּחוֹת". מה מקור האימה הזו, החוזרת ונשנית בגוף היצירה של גולדברג? אימה הפושטת ולובשת צורה בשירים השונים: לעיתים נראה שהיא קשורה לבדידות קיומית מופשטת, לעיתים היא נקשרת לימים מוקדמים, אך לרוב היא נותרת חסרת הסבר. ברומן בעל היסודות האוטוביוגרפיים שכתבה גולדברג "והוא האור", מתואר מאורע עז רושם שננעץ בלב הדמות הראשית ברומן, נורה קריגר. לצד זיכרונות חמימים מימי ילדותה, נושאת בליבה נורה הצעירה במשך שנים אירוע מפחיד מילדותה, שכנראה לא היה יחיד אלא אופייני: הלילה ההוא. בדירה הענקית הלא-מוסקת. יקיצת-מגור. קולו של אדם זר. הילדה הקטנה מפחדת. סכין שלופה מעל לראשה. או שמא היה זה תער, או משהו חד מכלי המטבח. צעקה... פחד וימים אחרים. מסדרונות לבנים וארוכים של בית-החולים לחולי-הרוח. בכי היסטרי של גבר, והאם השבורה..." וכך מסתבר: אביה של נורה קריגר לקה בנפשו כשהייתה ילדה; היא חיה בצל הבושה והחרדה, והשתדלה להתרחק ככל יכולתה מן ההיסטוריה המשפחתית ומן הדיבור אודותיה. אלא שלא קל להימלט מתעתועי הנפש, כמו גם מההיסטוריה האישית ומגורל המשפחה, וגם אם נורה הגיפה את הדלת על זכרו של האב, עדיין קיים בה הפחד מן השיגעון שעלול לתקוף אותה עצמה. בשיחה עם אלברט ארין, ידידו של אביה שאליו נקשרה, מתוודה נורה בפירוש: "כאשר הייתי בחוץ-לארץ, חשבתי שלא אפחד עוד, שנגמר. אבל כאן, בבית, אני מפחדת... מפני השיגעון". הזמנה למסיבת ההשקה של "והוא האור". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית. מספר מערכת: 997001161670405171 שיגעונו של אביה אמנם התפרץ בעקבות מאורע קיצוני ויוצא דופן (מאסר, עינויים ושבירה פסיכולוגית שיטתית), ואין לדעת אם היה בלתי נמנע. אך בכל זאת, החשש מתורשה של השיגעון, ממעבר שלו כגזירת גורל משפחתית, אינו מניח לנורה. מרגע שעולה עניין זה בשיחה, כבר בעמודי הרומן הראשונים, "משהו נטרד בשיווי משקלה של נורה, ומעט ההומור שהיה לה עד כה פג". הפחד אינו רק מערער, הוא גם חותר תחת האפשרות להקלה באמצעות צחוק או שיחה קלילה. החשש הזה מפני התערערות הנפש, מפני מסלול אובדן ידוע מראש, מצוי לרוב גם בשירי לאה גולדברג. כך היא כותבת בשיר "בנתיב הסיוטים": "תָּמִיד, תָּמִיד הַדֶּרֶךְ מוֹבִילָה אֶל הַמָּקוֹר הַהוּא. תָּמִיד, תָּמִיד. אֲבָל הָיָה כִּשּׁוּף, הָיְתָה מִלָּה – שְׂפָתַי אֵינָן זוֹכְרוֹת אֶת הַתְּפִלָּה".... "וְאִם יִהְיוּ הַחַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים וְאֶל הַיּוֹם תִּפְרֹץ הָאֲפֵלָה מִתּוֹךְ הַחֲדָרִים הַחֲשׁוּכִים? וְאִם אֲנִי אֶשְׁכַּח אֶת הַתְּפִלָּה?" ההקבלה האינטואיטיבית בין עמעום החשיבה החדה לבין חשיכה, לילה, שחור, אובדן דרך, דומיננטית מאוד ברומן "והוא האור", והיא ניכרת גם בשיר, כאשר מרחף מעל כל אלה גם צל מוות. השיר "בלהות" ממחיש את הפחד הזה לפרטי פרטיו. דימוי החושך מופיע בו ביתר שאת, ואפילו מולד הירח הוא "חיוור וחד". תמונה בשיר מתארת את מה שנראה כבית סוהר, אבל כה מטריד ומוזר, עד שהוא עושה רושם של בית חולים לחולי רוח שהדוברת נקלעה אליו. צווחות חתולים, אנשים גלוחי ראש וחסרי אוריינטציה: "רָאשֵׁי הָאֲסִירִים בַּחַלּוֹנוֹת עַל כָּל שְׂבָכָה גֻּלְגֹּלֶת מְגֻלַּחַת. וְכַעֲדַת קַבְּצָנִיּוֹת זְקֵנוֹת כַּת חֲתוּלִים רַעַבְתָנִית, צוֹוַחַת כְּרוּכָה בְּעִקְבוֹתַי. וְאֵין מִפְלָט..." אין פלא אפוא שתגובת הדוברת למראות היא אימה צרופה ותחושת ערעור: "וְשׁוּב כְּאָז אֵי-אָנָה מֵעַצְמִי אֲנִי נִמְלֶטֶת בִּפְסִיעוֹת הַפַּחַד". בהמשך השיר מגיע החושך השחור, מין תוהו מטביע-כל: "בִּשְׁחוֹר עָמוֹק, בְּחֹשֶׁךְ עַד-אַפְסַיִים, אוּלַי יִשְׁקֹט לִבֵּנוּ וְנִרְפָּא. רַק אַל תִּתֵּן, אֵלִי, מְאוֹר-עֵינַיִים בְּעוֹד חַיִּים בְּשָׂרֵינוּ בַּחֶרְפָּה ". לאה גולדברג. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: טוביה ריבנר הבקשה המפורשת הזו של הדוברת בשיר "בלהות", שלא לראות, שלא לדעת את הקורות האיומים של אלה שנדונו לאותו גורל, עולה בקנה אחד עם ההתכחשות של נורה הצעירה למחלת אביה ברומן "והוא האור". חוסר היכולת לסבול את השיגעון, את קיומה של הנפש הפצועה, מתחיל בבדיה שהיא מספרת: "אין לי אב! אבי מת!". והוא מגיע עד למשאלה של עיוורון וכליה עצמית, ובלבד שלא לחיות בתוך מחלת הרוח. עבור נורה, כך עולה מהרומן, מחלת הרוח כגזירה משפחתית מציינת את השיא של חוסר השליטה שלה בגורלה שלה. זהו חוסר שליטה שאינה יכולה לסבול. כך, כאשר היא מתוודעת לקורותיו האמיתיים של ארין, בסוף הרומן, מגיע חוסר השליטה למצוקה של ממש: "הכל הולך למקום אחד. גם הוא אשר אהבה. כל העולם כולו חולה-רוח... גם את, אפוא. ברור כי גם את. וכי מדוע לא? הם קוראים לכך גורל". צו הגורל, או מה שנראה לכותבת גולדברג כצו הגורל, חוזר בסיום השיר "בלהות", ומתאר את סופה של הדרך הסלולה, ההולכת לכיוון אחד: – "פִּתְאוֹם חוֹרֵק הַשַּׁעַר הֲמֻחְלַד – שָׁם נִפָּגֵשׁ, רֵעַי, כֻּלָּנוּ יַחַד ". גם בשיר האמביוולנטי "בשעה טובה" מופיעה אותה תמונה, של דמות המופקרת לגורלה, חסרת אונים ואפופת עלטה: "וַתִּקְרָא וְאֵין תְּשׁוּבָה וְהַלַּיְלָה עָמוֹק כְּבוֹר-שַׁחַת וְקוֹלְךָ הַבּוֹדֵד גּוֹוֵעַ". *** כאן יש לעצור ולשאול: מדוע בעצם "קולךָ בודד"? אין חולק על החוויה האישית המעוררת אימה של נורה קריגר (או של גולדברג) לנוכח פרצי האלימות וההזיות של אביה. אך האם אדם חולה נפש נדון מאליו לבדידות, לחוסר משמעות ולחוסר קשר אנושי? (אין לשכוח שאביה וארין היו ידידי נפש המחויבים זה לזה). בשירים מופיעה חוויית השיגעון כחשיכה טוטאלית ושלמה, ללא יכולת הפרד בין מרכיביה השונים: בין המצוקה האישית לבין תחושת הבדידות, בין המחלה לבין הפגיעה באחרים, בין המצב הרפואי לחוסר השליטה על חושי הראייה והתפיסה – הכל משמש בערבוביה, והכל שחור, אטום, סגור. גם ברומן "והוא האור", שיחות רבות של נורה עם ארין סבות סביב הטעם, או חוסר הטעם בעיניה, של החיים עם מחלת נפש. נורה גורסת כי לחולי נפש עדיף מותם מחייהם, ואילו ארין (מטעמים שמתבררים רק בסיום הרומן) מגיב לדברים הקשים הללו בנוקשות וברוגז. בשיחה דמיונית ביניהם הוא מייעץ לה – בסרקאזם גלוי – להטביע את עצמה. אך היא זועקת "אינני רוצה, אינני רוצה. אני רוצה לחיות". שוב נעצור כאן להרמת גבה: אם נורה רוצה לחיות בכל זאת, האין היא מזהה בכך כי יצר החיים גובר על הפחד? הנה היא יוצרת, למרות הכל, ומתעדת את תחושותיה, האין כוח היצירה גובר על רשמי הסיוט? המצג שעולה מתיאוריה של נורה, שבו בני אדם חיים מחרדה לחרדה בדרך אל המוות, הוא רב רושם וקשה מנשוא. האין בחיים כאלה ולו שמץ של אור ונחמה? מדוע לא מוזכרת במצג שלה עוצמת היצירה, ולא מוזכר כוח הריפוי של הקשר בין בני אדם, שני כוחות שלמעשה מקיימים את נפשה של נורה הצעירה. שדה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, אוספי ביתמונה, צילום: חנן הרצברג ייתכן שאפשר לייחס את הטוטאליות הבלתי סלחנית הזו לגיל הצעיר של נורה. ייתכן שאפשר לקשר אותה לרצון שלה לבנות את עצמה בנפרד ממשפחתה, בתוך שורת זהויות אישיות משלה, שעליהן החליטה: זהותה ככותבת, כעולה לארץ ישראל, כאישה עם רצונות רומנטיים ולא רק נערה. כך או כך, אפשר להבין את היצמדותה של הצעירה הסוערת והרגישה אל כל מה שמעניק לה השראה וכוח, על חשבון דחייתה המוחלטת את כל מה שאיים עליה בעבר. החיים והאור הם אחד, גורסת נורה קריגר – כך ניתן לגזור מן הפיוט של אבן עזרא המצוטט ברומן, פיוט המלווה אותה כמוטו ומעניק לה השראה וכוח. "והוא האור. ובזכותו אנחנו חיים את חיינו". כך היא מקשרת מפורשות בין האור לשפיות, וממנו אל הצורך העז בחיים. אך בה בעת מרחף חשש השיגעון מעליה כל הזמן, כחלק מטבע – אישי-משפחתי ובה בעת גם אוניברסלי – של סכנה מתמדת להתערערות, לקריסה ולשקיעה בסיוט. הסכנה הזו היא אנושית וטבעית לאדם, ממש כפי שהיא חלק מן הטבע, כפי שנראה בשיר "העץ", בו נקשרים יחדיו בהקבלה זה לזה סיוטי הלילה של בני אדם, וקשיי השרידה של עצים בזמן סערה. "אַךְ גַּם אִם לָנוּ לֵב חוֹזֵר חָלִילָה, קְטַנֵּי הַסַּבְלָנוּת, אֵיכָה נוֹחִילָה בְּהִתְפּוֹרֵר לֵילֵנוּ הֶחָרֵד!" הבשורה הטובה בסוף השיר היא, שכפי שהעצים שורדים את הסערה, כך יוכלו גם בני האדם לקום אל יום חדש, אל בוקר שבו נאחזת שוב הכותבת, או נורה, בלחש המלווה שלה, "והוא האור". או כמו שמבטיחה נורה לעצמה: "אבל אני גמרתי בלבי להיות אחרת, להיות שקטה, להיות שקטה, להיות חופשית, להיות אחרת. גמרתי בלבי". הצעדה הזו אל עבר האור והעתיד משתקפת היטב באחד השירים האופטימיים של גולדברג, "את תלכי בשדה". מעבר לתמונה הפסטורלית-לכאורה מוזכרים שם גם האימה, הדם, השריפות, אך הפעם ללא צריבה, מתוך הבנה שתמונת עולם שלמה ובוגרת כוללת גם יסודות שליליים אך מתמשכת הרבה מעבר להם. כך, למרות האיומים והקדרות, בכל זאת רחב לבה של הדמות, "כאור בשולי הענן", והיא שואבת עוצמה דווקא מן הקרבה לחיים ולעולם. אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
לכתבה בבלוג הספרייה
הֵאִיר הַשַּׁחַר
לזכר עליזה אלון, ספרנית ותיקה ומסורה באולם הקריאה יהדות אוהבת שירתן של רחל ונעמי שמר עם שלושים לפטירתה בשנת 1954 צוינה בישראל שנת היובל לעלייה השנייה. בסוף השנה פרסם נתן אלתרמן "טור שביעי" שהוקדש לשנת היובל, וכותרתו: הֵאִיר הַשַּׁחַר. קביעתו של אלתרמן בשיר היא שהזיכרון המתאים ביותר לעלייה השנייה הוא השירה שלה. לאור זאת הוא הקדיש את עיקר השיר לרחל המשוררת (בלובשטיין), המייצגת המובהקת של שירת דור העלייה השנייה. עבור נעמי שמר שימשה דמותה של רחל כמופת, ושירתה כמקור השראה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר ביניהן היה זיקתן האישית לכנרת – החווה והקבוצה, והערגה המתמדת אליה. בסוף שנות השבעים נטלה נעמי שמר את שירו של אלתרמן, והלחינה מתוכו את הבתים העוסקים ברחל והמתמקדים בכנרת. בשנת 1981 היא הקליטה אותו בעצמה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", ובכך היא יצרה מעין "חַג חֲמִשִּׁים" אחר – שנת היובל לפטירתה של רחל. פרקי רחל שבשירו של אלתרמן מבוססים בעיקרם על דברי הזיכרון שכתב זלמן שז"ר על רחל בשנת 1936 בעיתון "דבר", לציון 15 שנה למותה, וקטעים מהם מובאים כמוטו לשיר. במאמר זה תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שבה ראה את רחל, בחוות כנרת, ואת הרושם העמוק שהותיר בו הרגע הזה. כותרת רשימתו של שז"ר היא "אוֹרָהּ הַזָרוּעַ", והיא מבוססת על השורה "לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו", מתוך השיר "לֵילוֹת מִקֶּדֶם" שכתבה רחל בחודשי חייה האחרונים, והמתאר חלום שחלמה על ימיה בכנרת. וזוהי חתימת מאמרו של שז"ר "אורה הזרוע" (דבר, 30.4.1946): עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפני החצר של כנרת – האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כחולתה השלווה; החצר הייתה מוקפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת אל הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפה עברית צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה – נאלמתי דום. והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאילה ויפה ככנרת; בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר הכנרת אל המרעה. עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני. זאת הרועה הייתה המשוררת רחל. תיאורה של רחל בכנרת בשירו של אלתרמן מתמקד בתיאורו של שז"ר את פגישתו עימה. הוא אורך שניות אחדות המתחילות ביָד המַסִּיעָה את הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר, ומסתיימות כשמאחוריו מתגלה רוֹעָה תִּימוֹרָה היוֹצֵאת מֵחָצֵר ובעקבותיה להקת האווזים של חוות הנערות של כנרת, היוצאת אחריה למרעה. בשיר שיבץ אלתרמן גם צירופי מילים הרומזים לשורות מפורסמות בשירת רחל, כמו: כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן מתוך "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("אורי"); או: כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם מתוך "וְאוּלַי"; וכן: הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק הרומזים ל"כִּנֶּרֶת" (או "שם הרי גולן"). אלה ורבים אחרים הם שהביאו לכך שנִשְׁתַּלְבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל. כאמור, אלתרמן ביקש לקבע את רחל ושירתה כמורשת העלייה השנייה, ובשירו הוא מנמק זאת יפה. אך מתחת לפני השטח, בין שורות מאמרו של שז"ר, ובעקבותיו גם בין שורות השיר, רוחשת מגמה עמוקה הרבה יותר בקיבוע מורשתה ההיסטורית של העלייה השנייה, שעם יוצאיה נמנה אז רובה המכריע של הנהגת המדינה. שז"ר מיקד את דבריו על רחל ברושם שהותירה בו דמותה כרועת אווזים בחוות כנרת, ובקסם שהילך עליו המפגש המפתיע איתה. בעיני זהו מפתח להבנת המסר של דבריו על רחל, ושל אלתרמן בעקבותיו. השיר "בגני נטעתיך", בכתב ידה של רחל המוקדש לשז"ר. אוספי הספרייה הלאומית בתיאורים רבים בספרות העולם העממית והיפה, רועת האווזים היא דמות המזוהה מאוד עם דמותה של איכרה גסה ובורה. בסיפור העממי היהודי, וגם בספרות העברית החדשה, רועת האווזים היא סמל לאותה "גויה" מן הגולה. לעניין זה ראוי להזכיר את שירו של נתן אלתרמן עצמו "רועת האווזים", בספרו "כוכבים בחוץ". לכן, כאשר עם עלייתו ארצה פגש זלמן שז"ר בחורה יהודייה עדינה ומשכילה הרועה אווזים ב"עברית רוננת" בארץ ישראל, הייתה זו בעיניו התגלמות המהפכה הציונית. גם אלתרמן מתאר לנו את רגע הגילוי של היהודי החדש, את הנערה עם הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל כניגוד גמור לחיי היהודים בגולה. בבית מהשיר שלא הולחן על ידי נעמי שמר הוא עומד על כך בפירוש: כֵּן הָיָה זֶה זְמַנָּם שֶׁל מִפְנֶה וְשֶׁל פֶּרֶךְ, וְשֶׁל קְרָב בּוֹ כָּרְעוּ אַמִּיצִים וְעַזִּים; אַךְ מֵאָז עַד הַיּוֹם בּוֹ קְשׁוּרָה וְנִשְׁזֶרֶת, גַּם שַׁחֲרוּת רִחוּפָן שֶׁל רוֹעוֹת אֲוָזִים. יתרה מכך. זלמן שז"ר, שהיה חסיד חב"ד, הכיר היטב את סיפורי החסידים. בסיפורים אלה מואצלת על רועי האווזים הפשוטים הילה של קדושה פוטנציאלית, של מי שעשויים להפוך עם השנים לצדיקים גדולים ורועים רוחניים. השם שבו הכתיר נתן אלתרמן את שירו הוא הֵאִיר הַשַּׁחַר, כמילות הפתיחה הדרמטיות של שז"ר לרגע הפגישה עם רחל. המילים האלה אינן מופיעות בשיר, אף כי השַׁחֲרִית או השַׁחֲרוּת חוזרות בו שלוש פעמים. ייתכן שבכך ביקש אלתרמן, מלבד להדגיש את הזיקה לדברי שז"ר, גם לשייך את השיר כולו לרגע שבו מאיר השחר. זמן עלות השחר טעון במשמעות מובהקת במחשבת ישראל, ועיקרו במדרש הידוע מן התלמוד הירושלמי, המספר על שני אמוראים שראו את "איילת השחר שבקע אורה", ומסקנתם: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". גם בסיום המחזה "כנרת כנרת" על העלייה השנייה הביא אלתרמן את רגע השחר המאיר כמטפורה לרגע של תקווה לתחילת הגאולה: אֲנִי אֶתְפֹּס אֶתְכֶם בְּרֶגַע שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם יַעֲלֶה הַיְשֵׁר אֶל מוּל פְּנֵיכֶם. זֶה טוֹב מִצַּד הַסֵּמֶל... העלייה השנייה היא בעיני נתן אלתרמן לא פחות מראשיתה של הגאולה. בעניין זה הוא הולך בעקבות זלמן שז"ר – איש העלייה השנייה בעצמו – אשר מצא את עקבות הגאולה הזו בדמותה של רחל בכנרת. כל ישותה של רחל אמרה בעיניו מרד באורחות החיים היהודיים בגולה. היא חקלאית עובדת כפיים, דוברת עברית, והיא אישה. הציונות הביטה באיכר ובאיכרה הגויים מבט דו-ערכי. מצד אחד שאיפה לחדש את המעמד החקלאי היהודי כמו בכל עם, ומצד שני רתיעה מהגסות והקיבעון שבחיי האיכרות. הופעתה של רחל, האישה התרבותית והעדינה ועם זאת מלאת חיים, כדברי שז"ר: "ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף", מסמלת את הסיכוי להצלחת הטיפוס האיכרי היהודי המודרני והמתקדם, כשהיא "משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת". זהו רגע עלות השחר על חיי העם היהודי, התמורה המהפכנית הנכספת בהיסטוריה היהודית. ייתכן שבמילים האחרונות של השיר כרך אלתרמן את היפוכה של רועת האווזים הגויה בדמותה של רחל המשוררת, עם תקוות הגאולה שעורר הרגע שבוא האיר השחר: כְּמוֹ אָז, עִם שַׁחֲרִית מֵאָחֲרֵי הַגָדֵר. האם לא נכרכים אותו שחר ואותה גדר עם דמות היהודי והגויה של ח"נ ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר"? הנער היהודי נֹח בורח מן ה"חדר" ומנסה לברוח גם מגורלו, ממסלול החיים הקבוע לו מראש על ידי הוריו. מאחורי הגדר, שאותה הוא מבקש לפרוץ, חיה הנערה הגויה מארינקה, העובדת בגן ובשדה וגידוליה מצליחים בדרך הטבע, לעומת מאמציו החקלאיים המגושמים של נח העולים בתוהו. רחל, חניכת החווה בכנרת, היא חקלאית טבעית ובוטחת כמו מארינקה, וזאת בעברית "צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה" כלשונו של שז"ר. כל מה שחסרו בגולה הנער נח ובני דמותו, שלא לומר בנות דמותו. לעומתם, יום הופעתה של העלייה השנייה – הצעירים אשר הפכו במו ידיהם את גורלם הקבוע מראש בגולה, ועימם גאלו את העם כולו – הוא שעת התמורה: מָה בָּרָא הוּא? אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי, וְאֶת צְלִיל הָעִבְרִית. בסיום השיר מופיעה רמיזה נוספת לממד המשיחי של הופעת העלייה השנייה בעיני נתן אלתרמן. לאחר שמיקם אותנו בשדה הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ (שם נקברה לימים גם נעמי שמר), הוא מתאר את רחל הרוֹעה התִּימוֹרָה הָעוֹלָה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם. ללא ספק, אלתרמן מפנה אותנו כאן למדרש נוסף שמוכר לכל בזכות ציטוטו בפירוש רש"י שהיה שגור על פיו של כל ילד ב"חדר". זהו המדרש על רחל אמנו, רועה בזכות עצמה, העולה מקברה בבית לחם ללוות את בניה הגולים לאחר החורבן ובזכות זה זוכה לנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" בשעת הגאולה. רחל המשוררת עצמה זיהתה את גורלה עם זה של רחל אמנו, בשיר קנוני נוסף שלה – "רחל": הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן; רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל – אֵם הָאֵם. נתן אלתרמן רואה אפוא ביום שהחל עם העלייה השנייה את התגשמות נבואת הנחמה המלווה את עם ישראל כל הדורות. דמותה של רחל המשוררת היא בעיניו, וגם בעיני זלמן שז"ר, תמציתה של אותה גאולה. נעמי שמר וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר. יוֹם מֵאִיר אֲלֻמּוֹת, עֲגָלָה מִתְרַחֶקֶת וְקוֹרוֹת הָעִתִּים מַשִּׁירוֹת זִקְנָתָן וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן. כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי – הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר, נִזְכְּרֶנָּה וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל. הוּא נִצָּב עִם רוֹעה תִּימוֹרָה בְּמִטְפַּחַת הָעוֹלה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם "כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ אִתָּהּ יַחַד, "הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם". כִּצְלִיל נֵבֶל...
לכתבה בבלוג הספרייה
חנוכה
חג החנוכה מציין את ניצחון החשמונאים במרד נגד היוונים בתקופת בית המקדש השני. חנוכה נחגג במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו. בניגוד לרוב החגים ביהדות, חנוכה לא נזכר בתורה אלא נוסף בידי חכמים בימי בית המקדש השני. ניצחון החשמונאים (המכונים גם מכבים) סיפק שלוש סיבות עיקריות לחגיגות החנוכה: סיום הגזירות שגזרו היוונים נגד קיום מצוות וטיהור מחדש של בית המקדש, שאפשרו ליהודים לשוב ולשמור בחופשיות על אורח החיים היהודי; סיום השלטון היווני והחלפתו בשלטון יהודי, אף שזה נמשך 200 שנים בלבד עד לחורבן בית המקדש השני; נס פך השמן הוא הסיבה לכך שהחג נחגג שמונה ימים. בכניסתם לבית המקדש מצאו החשמונאים רק פך (ולא פח, כי פך הוא כד קטן לנוזלים) אחד של שמן טהור שאמור היה להספיק ללילה אחד, אבל באורח נס הספיק לשמונה לילות. מתי מדליקים נר ראשון? מתקשים לזכור מתי מדליקים נר ראשון של חנוכה? חלקו את שם החג לשתי מילים: חנו ו-כ"ה וזכרו את הסיומת. המשמעות היא כי החשמונאים חנו – כלומר סיימו את המלחמה - בכ"ה כסלו, ולכן חל נר ראשון באותו תאריך. זהו אחד מההסברים למקור שמו של החג, המכונה גם חג האורים. מתי הדלקת נר ראשון של חנוכה 2019? השנה יחול הים הראשון של חנוכה ביום שני, 23 בדצמבר 2019. אולם את הנר הראשון מדליקים ערב קודם, כלומר ביום ראשון, 22 בדצמבר 2019, עם שקיעת החמה (משום שביהדות היממה מתחילה בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים). את הנר השמיני והאחרון מדליקים השנה ביום ראשון בערב, 29 בדצמבר 2019. סדר הדלקת נר ראשון של חנוכה הדלקת שמונת נרות חנוכה היא המצווה המרכזית בחג, מטרתה לפרסם את הנס ברבים ולכן מציבים את החנוכייה בפתח הבית או בחלון. הדלקת נר אחד בלבד מדי ערב מוציאה ידי חובה, אבל נהוג להדליק בכל יום נר אחד נוסף לנרות הקודמים. כלומר בערב הראשון מדליקים נר אחד, בערב השני - שני נרות, וכן הלאה עד שבערב האחרון מדליקים שמונה נרות. בשל קדושת נרות החנוכה אסור להשתמש בהם, למשל למאור או להעברת אש, "אלא לראותם בלבד". לכן נהוג להדליק נר נוסף (השַמָש) למקרה של שימוש באור החנוכייה. מקומו של השמש בחנוכייה שונה משל שמונת הנרות. ברכה להדלקת נר ראשון של חנוכה בלילה הראשון מברכים לפני הדלקת הנר שלוש ברכות: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה". את ברכת שהחיינו מברכים בלילה הראשון בלבד, בעוד ששתי הברכות הראשונות נאמרות בכל ימי החנוכה. לאחר הדלקת הנרות נהוג לומר את המזמור "הנרות הללו" ולאחריו שרים את הפיוט "מעוז צור". הלכות ומנהגי חנוכה מלבד הדלקת החנוכייה מצווה חשובה נוספת היא אמירת תפילת הלל שלם בכל ימי החנוכה אחרי תפילת העמידה של תפילת שחרית. גם בברכת המזון מוסיפים את ברכת "על הניסים" הייחודית לחנוכה. בימי החנוכה אסור לומר הספדים ולנהוג בתענית, מכיוון שמדובר בימי חג, אף שחכמים קבעו אותם. מנהג נוסף (וחביב במיוחד על הציבור) לזכר נס פך השמן הוא אכילת מאכלים מטוגנים בשמן עמוק ובהם סופגניות, לביבות וספינג'. מנהגים שאהובים בעיקר על ילדים הם משחק בסביבונים שעל פאותיהם כתובות האותיות נ', ג', ה', פ' ("נס גדול היה פה", או ש' לציון המילה "שם" בחו"ל) והענקת דמי חנוכה. על פי אחד ההסברים מקורם של דמי חנוכה בסמיכות לחג המולד וברצון לתת לילדים מתנות כמו שמקבלים הילדים הנוצרים בחג המולד.
לכל התכנים בנושא