העין הכי כחולה

"פֶּקוֹלָה, ילדה שחורה, נכספת לעיניים כחולות. כל לילה, במשך שנה תמימה, היא מתפללת שיהיו לה עיניים כחולות. כמו ציפור מקורקעת המכה בכנפיה באוויר, היא שואפת אל הרִיק הכחול, שאינה יכולה להגיע עדיו, אבל הוא ממלא את נפשה. בסוף יהיו לה עיניים כחולות, שאיש מלבדה לא יראה אותן, אבל האם הן הכי כחולות בעולם? על הזוועה שבלב כיסופיה עולה רק הרוע שבהגשמתם. בסתיו 1941 - השנה של ההתרחשות - לא צמחו ציפורני-חתול. אולי משום שפקולה הרתה לאביה, צ'וֹלי, ואולי משום שהאדמה עצמה היתה סרבנית. כך מספרת טוני מוריסון מיד בפתיחה. מה שנשאר לספר הוא "למה", אבל הסיבתיות חמקמקה וקשה, ולא נותר אלא לחסות ב"כיצד". ; 'העין הכי כחולה' אינו רומאן על מצבם של השחורים מול הלבנים המקפחים את חירותם. אף על פי שדמויותיו הם שחורים באוהאיו של שנות ה- 40, עומד במרכזו הכלא האנושי, המצב הקיומי שבו כל אדם מוצא את עצמו בחוץ, בשוליים, בחיפוש אחר החיים שיתמודדו עם האי חיים. פקולה, הנסגרת בסוף בתוך עולם מנותק, שבו סיפורה אחר ממה שמספרים כולם, היא רק גילום קיצוני של מצבם של כל האחרים. כל אחד מנסה לבנות איזו לכידות מפיסות חיים, נסגר בתוך סיפור ('הכל בגלל השן שנשברה') - אבל "האומנם כך זה היה?... רק בקושי." ; זהו ספר שכל דמויותיו אלימות ומכאיבות, או נמשכות אל האלימות המופעלת עליהן - אבל השנאה והאלימות מוצגות בו כקשר רגשי עם העולם, ככמיהה למגע. אפילו צ'ולי, אביה של פקולה, עשה בה מה שעשה מן הסתם משום ש"אהב אותה די הצורך לגעת בה, לעטוף אותה, לתת לה משהו מעצמו."" -- מהכריכה האחורית.