דן בן אמוץ

אמרתי לו כי נדמה לי שגיליתי את סודו ואף התחלתי לפרט באוזניו את מה שמצאתי בכתביו. תגובתו הפתיעה והרעישה אותי: אחרי ששמע במתיחוּת חלק קטן מהדברים נפל על הרצפה, געה בבכי רם והחל להטיח את ראשו בקיר ולרקוע ברגליו היחפות על הרצפה. שעה ארוכה ניסיתי להרגיע אותו והייתי מבוהל מאוד ממה שחוללתי. הבאתי לו מן המטבח שתי כוסות מים והוא שתה, התעשת מעט ואז, שעוּן אל הקיר, פניו חיוורים, החל מדבר פתאום בשקט ובמהירות כמי שכפאו שד. הוא דיבר שעה ארוכה, ולא זו בלבד שאישר את חשדותי אלא הוסיף פרטים רבים. הרגשתי שאלה דברי אמת היוצאים, אולי בפעם הראשונה, מתוך נפש מיוסרת. "פתאום הפסיק והחל שוב לגעות בבכי ולהטיח ראשו בקיר ושוב הייתי צריך להרגיע אותו, אולם בעוד אני מלטף את ראשו ומגיש מים אל פיו, חזר לעשתונותיו, הזדקף, הביט בי במבט עוין ואמר לי שאינו רוצה שאסע איתו לניו-יורק, שהוא מתחרט על כל עניין הביוגרפיה ושאינו רוצה לראות אותי עוד. במלים 'לך מפה, לך מפה עכשיו', גירש אותי מביתו. ; כשהחל אמנון דנקנר בתחקיר סיפור-חייו של דן בן אמוץ, חשב שהוא יוצא למסע מסומן היטב בעקבותיו של חבר שחי לכאורה חיים פומביים וגלויים. אך ככל שהעמיק לנבור במחילות חייו של בן אמוץ מצא סודות אפלים וגילויים קשים ומפתיעים על האיש שלכאורה כולם ידעו עליו הכול. זהו אפוא סיפור-חייו של דן בן אמוץ, ובמידה רבה אף סיפורה של החברה 'שבתוכה פרח. זהו סיפור חושפני, מדהים, לעתים בלתי-בסבל - ומרתק מאין כמותו. בתוך כך הוא מעלה הרהורים על נסיכי התרבות שבחרה החברה הישראלית להכתיר. -- מהכריכה האחורית