העידן הגרעיני כהיסטוריה מוסרית

מרות ש"חומרי הגלם" של פרקי ספר זה לקוחים מתחומי ההיסטוריה ומדע המדינה, יש בהם יותר מתיאור היסטורי גרידא של העידן הגרמני, או מהסבר בסיסי של מושגי יסוד באסטרטגיה גרעינית. השאלה המרכזית שנדונה בהם, היא שאלת הלגיטימציה של העידן הגרעיני: כיצד ובאלו תנאים היסטוריים ניתנה לגיטימציה לסדר עולם פוליטי כה בעייתי מבחינת התבונה והמוסר? כיצד מתקיימים חיים אנושיים בצלה של מדיניות הרתעה גרעינית, מצב שבו ההגיון והמוסר לכודים במלכודים ובפרדוקסים. אם אריסטו צדק בקביעתו, שמקורם של כל ההרהורים הפילוסופיים בתחושה עמוקה של תימהון או תדהמה, דומה שיש בקיום האנושי נוכח צל האימה הגרעינית משום הזמנה להרהורים פילוסופים. בהיווצרות העידן הגרעיני יש משום יצירת שבר עמוק ביחס לכל ההיסטוריה האנושית. בפעם הראשונה יצר האדם במו ידיו את היכולת להשמיד את עצמו, וכל דבר חי סביבו. אותם פחדים אפוקליפטיים קמאים, שתמיד ליוו את התודעה האנושית ומצאו ביטוי בהתעסקות בקץ כל הדברים והעתים, כשהם מתייחסים לקטסטרופות אלוהיות (או שטניות) שמחוץ לטווח התודעה האנושית - נעשו עכשיו לאנושיים. בכוחו של האדם להיות אלוה או שטן - להביא את קץ קצה של ההיסטוריה.