כרזה
אוסף הקמיעות, הספרייה הלאומית
בנוי ממסגרות וחלונות של צירופי אותיות בכתיבה צורנית, כולל כתב מלאכים. במרכזו עיגול עם מגן דוד. במסגרת החיצונית ע"ב שמות.
| כותר |
קמיע כתוב ביד.: |
|---|---|
| מחבר/יוצר |
הספרייה הלאומית, אוסף הקמיעות current owner |
| מקור/בעלים |
הספרייה הלאומית, אוסף הקמיעות |
| שנה |
ca. 1800 |
| הערות |
File Record סימול ישן: V 183/1012 חלון אחד, הגנה מבהלה ופחד וכדומה. בחלון אחר הגנה מאפילפסיה ("נכפה") ומחלות אחרות. קלף. היה מקופל לארכו ולמשולשים. |
| תיאור |
1 דף : איור 12X16 ס"מ.. קלף. היה מקופל לארכו ולמשולשים.. |
| מתוך |
אסף הקמיעות |
| שפה |
עברית |
| מספר מדף/סרט/תיק |
V 183 01 136 |
| מספר מערכת |
990035854900205171 |
| קישורים |
קישור לפריט דיגיטאלי בספרייה הלאומית |
תנאי השימוש:
הנך רשאי/ת להשתמש בפריט באופן חופשי לכל מטרה וללא מגבלות כלשהן. פריט זה שייך לנחלת הכלל (Public Domain) ואינו כפוף לזכויות יוצרים במדינת ישראל.
נבקשך לציין כי הפריט הוא מאוסף הספרייה הלאומית וכן את שם בעל האוסף הרשום במידע המפורט על הפריט בקטלוג הספרייה.
שים לב כי כללי זכויות יוצרים עשויים להשתנות ממדינה למדינה ולכן אם ברצונך לעשות שימוש בפריט מחוץ למדינת ישראל עליך לברר מהם כללי זכויות יוצרים על פי הדין החל באותה מדינה.
למידע נוסף על שירות בירור מצב זכויות היוצרים ותנאי השימוש בפריטים מאוספי הספרייה לחץ כאן.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: copyright@nli.org.il
תצוגת MARC
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
וַתִּקרא | מכתב מספינה מדומה
. מכתב מספינה מדומה מאת סיון בסקין תל אביב 1935 / לאה גולדברג הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת. וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין כְּלַהַב סַכִּין קָרָה. אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ, חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה? כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים, לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת. וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר, וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם שִׁטָּה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ. קשה מאוד לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, אהוב יותר מאחרים. קשה שבעתיים לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, כשאת חולקת עימה, פחות או יותר, את נופי הילדות – הלא רבים כל כך משיריה נושאים בהם את הטבע, הן הפראי והן העירוני, של המקומות ההם. ובכל זאת, אם עליי לבחור, אני בוחרת דווקא ב"מסע הקצר ביותר", כשמו של המחזור שאליו השיר הנבחר משתייך. למעשה, המסע הקצר הוא כל כך קצר, עד שאינני צריכה כלל לצאת מעירי. אפילו לא לעירי הישנה. אבל רגע. השיר הנבחר לא נקרא סתם "תל אביב", כי אם "תל אביב 1935", והוא נכתב בשנות השישים. גולדברג התגוררה אז בירושלים, אבל המסע הארוך יותר הוא כמובן המסע בזמן. ומכיוון שאני כותבת את הרשימה הזאת בשנת 2020, המסע הזה מתארך בעשרות שנים נוספות. נסיעה, ממשית או מטאפורית, היא מצב עקרוני עבור גולדברג, שתמיד נמצאת בין שתי מולדות או יותר, שספרה הראשון בפרוזה – זה שעלילתו מקדימה באופן מילולי ומיידי את אותה תל אביב 1935 – הוא מכתבים מנסיעה מדומה, עם ובלי מירכאות. והרי מה כל כך מדומה בנסיעתה של רות, כותבת המכתבים, אם לא המרת המסע הממשי במרחב במסע מדומה בזמן, מבלי שהקורא יכול להבדיל ביניהם בביטחון? ובכן, הלאה הביטחון; איזה ביטחון כבר יכול להיות כשאת מגיעה כל העת למקום חדש, לפעמים לאותו מקום חדש שאינו חדל להיות חדש גם אחרי שנים רבות? איזה ביטחון יכול להיות כשאת מגיעה שוב ושוב לאותה תל אביב 1935, כפי שראית אותה לראשונה? לא בכדי השיר נפתח בתרנים על גגות הבתים – התורן, מתקן שאמור להיתמר על גבי ספינת מפרש חמקמקה, כובש את הדבר הסטטי ביותר בעולם, גגות הבתים. הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס השורה השנייה – על פי יוסף ברודסקי, השורה הקריטית ביותר של כל שיר, זו שקובעת את אופי השיר כולו – מציבה את התרנים הללו, ברוחב לב עצום, בתוך המסע הימי הארכיטיפי מכולם – על ספינתו של קולומבוס. (מסע ימי ארכיטיפי אף יותר הוא כמובן האודיסיאה, אבל כיוון תנועתה הפוך, מפני שהאודיסיאה היא מסע הביתה.) העוף היבשתי, עורב, מחליף את העוף הימי – שחף? אלבטרוס? – ומבשר יבשת אחרת. או שמא הוא מחליף את היונה המבשרת יבשה, לא חשוב באיזו יבשת? וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת. גם האנשים המתהלכים ברחובותיה של העיר אינם סתם עוברי אורח כי אם נוסעים. כאילו אותה נסיעה גורלית שעלו עליה פעם אחת – לא בהכרח נסיעה אחת רצופה; מסלוליהם יכלו להיות מורכבים ומפותלים, ללא כל דימיון לטיסותינו הסטריליות בשנות התשעים – דבקה בהם לשארית חייהם. תל אביב, שהפכה לביתם האוהב והמחבק של רבים כל כך, אינה מתפקדת כבית רגיל וסטטי, שהרי גגותיה נושאים תרנים ועורבים ימיים פלאיים. תל אביב עצמה היא ספינה ששטה בים, או לכל היותר עוגנת בנמל. אולי לזה התכוונה אחר כך דליה רביקוביץ, כשקראה לה "עיר ים־תיכונית מכוערת". הלא ספינה אינה מחויבת להיות יפה, להעמיד פסלים, למתוח שדרות ולהקים ארמונות. תצלומי תל אביב משנות השלושים, עם סגנון הבנייה שכל כך מזוהה עם העיר ועם התקופה, רק מחזקים את הדימיון בין העיר לספינה. רגליי מתנדנדות רק מלכתוב את זה. אבל ברגע שהוזכרו נוסעים, אין לנו ברירה אלא להתבונן בפניהם ולהאזין לשפתם. ככה זה: כשאתם רואים ציור נוף מרהיב, שאי שם בעומקו פוסעת דמות קטנה של אדם, אתם תעזבו את העצים ואת העננים ותתרכזו באותה דמות, מרכזה ההכרחי של כל קומפוזיציה, ותתאמצו להביט בתווי פניה, גם אם הם אינם נראים. באותו אופן, כשתלכו ברחוב בעיר זרה ותשמעו אי שם את צליליה של שפת אימכם, או שפה קרובה לליבכם – לא תוכלו להתעלם, תלכו שבי אחריה, ולו רק לכמה דקות. אבל מי שעוסק באותו מקצוע שבו עסקה גולדברג, יתעכב שם – בתוך השפה – לתמיד. גולדברג אומרת "שפה של ארץ זרה" ולא "שפה זרה", שהרי העברית אינה זרה לה. אבל היא מפרידה ביושר בין השפה – האישית, הקוסמופוליטית, הלירית – לבין הארץ. לארץ יש זכות קיום מפני שהיא מרכזה של השפה, לא להפך. עד כדי כך, שהשפה יכולה אפילו להתנגד על ידי קרירותה החדה למזג האוויר המקומי. וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין כְּלַהַב סַכִּין קָרָה. הבית השלישי כבר פורט את הספינה הזאת, תל אביב, למה שאפשר לכנות, באופן מטאפורי, תכולת מזוודותיהם (צקלוניהם!) של אותם נוסעים. התמונה שהוא מתאר היא כמעט קפסולת זמן, דימוי שבסך הכול נכון לספינה ששטה בלב ים, מבודדת מסביבתה ונושאת מטען: אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ, חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה? אבל לא משוררת כגולדברג תמשיך את הרצף הזה בכיוון של נוסטלגיה וסנטימנטליות. היא לא תניח לנו לטעום את עוגיית המדלן שהיא מחזיקה בכיס. במקום זה היא עושה מהלך נוסף של המרת זמן למרחב – כשם שמתחילת השיר המירה מרחב לזמן – ושולפת זמנים – לילות – אירופיים כנגטיבים של סרטי צילום. אין הפרש שעות בין תל אביב לקובנה (והן גם היו דומות מאוד באותה עת בגודל אוכלוסייתן), אבל המרת הלילות ההם לייצוג ויזואלי הפוך יוצרת סוג של יעפת שנוסעי תל אביב שרויים בה דרך קבע. המצאת הצילום הבסיסית, הקאמרה אובסקורה, הייתה מבוססת על מיקוד האור בנקודה אחת ועל היפוך התמונה; מדוע לא לטעון אותה בזמנים מהמקום הישן, כדי שתמונה מופלאה, state of the art של אמנות הזיכרון, תוטבע על דפנותיה הלבנות של ספינת תל אביב? כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים, לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת. אבל אם תל אביב היא ספינה ואנשיה הם נוסעים, הרי יש לשלם על כך מחיר. והמחיר הוא שספינה אינה יכולה להיות בית של קבע, או בית בכלל ("חדרים שרוקנו" הופיעו כבר בבית השלישי); שתחושת הזרות אינה נעלמת במלואה לעולם. על כך כתבה מרינה צווטאייבה בשירה המפורסם "כמיהה לארץ": "להיות דובה צפונית שלולת / קרחה – אפשר בכל מקום" (תרגום: דורי מנור). לאה גולדברג לא הייתה דמות טראגית כמו צווטאייבה, לא בגורלה, לא בתפיסת עולמה ולא בשירתה, ואת המעבר שלה מקובנה לתל אביב הכתיבה בחירה מודעת ומכוונת בהרבה, לעומת הגירתה (ליתר דיוק, הגירותיה) של צווטאייבה בכוח הנסיבות. אחרי הכול, גולדברג נוסעת בעקבות שפתה הנבחרת, ואילו צווטאייבה נאלצת להתרחק ממחוזות שפתה מלידה (וכאשר חזרה לבסוף לארץ לידתה, היה בכך גזר דין מוות, שלא איחר להתממש). אבל שתי המשוררות נושאות בלבן את הזרות ההכרחית, זרותה של השירה למקום, כל מקום. לכן גם בתל אביב גולדברג שומעת צעדים של "צבא נכר", מפני שכל קול שאינו תואם את נשימתו ואת הליכתו של המקצב הפואטי הנשמע תמיד בראש המשוררת, הוא קולו של צבא נכר כלשהו. וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר, וכך אותה הליכה בקצב השיר ברחובותיה הצעירים של תל אביב מביאה את המשוררת לגלות זווית ראייה מופלאה במיוחד, שמציבה לפני מבטה תמונה סימטרית, צלולה ומעוררת השתאות: אם תל אביב שעל החוף היא ספינה, הרי הים שלה נושא עיר שטה שהיא מקדש, כנסייה. וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם שִׁטָּה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ. החוף והים, העיר והים, המקדש והחול מחליפים מקומות. ההבדלים ביניהם מיטשטשים, מפני ששניהם מצויים במצב מתמיד של שיט, של תנועה אל העולם הרחב והזר, ובאותה העת הביתה, אל יבשות שלא נודעו ואל איתקה. ים מאחורינו, ים מלפנינו, וכל קרני האור נפגשות במוקד אחד – בעולם האינסופי של המילים העבריות בתוך ראשה של אישה צעירה אחת שעומדת על החוף. אישה מבוגרת ממנה בעשורים אחדים מתבוננת בה מירושלים ומצלמת את סרט המסע למען העתיד. סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!". » במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר "זכר" מאת חולקט – אוּרי קָרין, מתוך הספר "נסיכת ביטחון" לכל כתבות הגיליון לחצו כאן להרשמה לניוזלטר המוסך לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
לכתבה בבלוג הספרייה
שירה | מה נעשה עם טלי?
. ליאת מורבצ'יק שלום כיתה א וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל הַחֲזִית? וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל בֵּית הַסֵּפֶר? וְהוּא מַגִּיר שְׁתִיקוֹת עַל הַכָּרִית הַלְּבָנָה, רִקְמַת דִּמְעָה טוֹפֶפֶת. וּמִי יַטְלִיא לוֹ עוֹר מֵעַל כְּוִיַּת הַשֶּׁקֶט? מִי יַכְלִיב לוֹ תַּךְ אֶל תֶּפֶר? מוֹרֶה הוּא רַק מוֹרֶה וְלֹא חַיָּט, מֵבִין (מֻקְדָּם מִדַּי), בֶּן שֵׁשׁ וּקְצָת, שֶׁיֵּשׁ לְהַחֲרִישׁ אֶת קוֹל חַיַּת בִּטְנוֹ, שֶׁתִּוָּתֵר כְּמֵהָהּ לָעַד. כּסוּת "בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ" לאה גולדברג בֹּקֶר אָבִיךְ. לֹא לָקוּם. לְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּרְאָה אֲפִלּוּ. לָצֵאת מִמֵּחִילת הַלַּיְלָה אֶל הָרְחוֹב הַמְּאֻבָּק, בַּדֶּרֶךְ לְהָבִין אֶת שְׁקִיפוּתִי כְּאִלּוּ, לְקַבֵּל בְּהַכְנָעָה אֶת כְּסוּת הָעֶצֶב הַנִּדְבָּק. לְהָבִין שגּוּפִי חוֹלֵף מִמֶּנִּי, שהוא חוֹמֵק מִבַּעַד כֹּל נֶקֶב קַל. שְׁרִירֵי חֲלוֹמוֹתַי נִרְפִּים וּכְבָר כִּמְעַט אֵינֶנִּי, סְבִיבִי תּוֹפֵחַ צֵל עַב־מִשְׁקָל. וְהַצֵּל הוֹלֵךְ וּמִתְגַּדֵּל וּכְמוֹ חוּט דַּיִג הוּא נִקְשַׁר וּמִתְלַפֵּף בַּאֲדִיקוּת סְבִיב אֵיבָרַי, והוּא תּוֹלֵשׁ אֶת בְּשַׂר הָעַפְעַפַּיִם וְרַק לִבִּי הַחַי קוֹרֵא לִי בְּאַקְרַאי. קומץ שמיים "עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי" אברהם חלפי מִקֹּמֶץ שָׁמַיִם נִבְרֵאתִי, עֵינֵי מַרְאָה גְּדוֹלוֹת מֵעַל הַיָּם. בֵּיתִי מַמְלֶכֶת צֶמֶר צָחוֹר עֲרִיסָתִי מְחוֹשֵׁי עֲנָנִים, וְהֵם מְנַעְנְעִים אֶת גּוּף הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי עַד סוֹף כְּאֵבֵי הָרָעָב. סַבְיוֹנִים, בְּרָאשֵׁיהֶם הַחֲלָבִיִּים סְבִיב גּוּפִי, כְּמוֹ בָּלֵרִינוֹת עַל מוֹבַּיְל. ליאת מורבצ'יק היא פסיכותרפיסטית. פרסום הביכורים שלה בשירה היה בגיליון 50 של המוסך. שירים אלה מתוך ספר בכתובים. . . עמרי משורר־הרים ונציה בַּעֲרִיסַת גַּלַּיִךְ הַחוֹרֶקֶת שָׁלְווּ בַּנֶּפֶשׁ יְסוֹדוֹת הָרִיב. עֵת שִׁירָתָהּ שֶׁל רוּחַ מְזַקֶּקֶת, פֵּרְקָה תְּהִילָתוֹ שֶׁל יוֹם מַשְׁרִיב. בִּקְצֵה סִמְטְאוֹתֶיךָ הִשְתַּקַּפְתִּי בִּרְאִי הַמַּיִם שֶׁל הָאֵין־מוֹצָא. וְעַל עִקְבוֹת אָחֵר אַחַר כָּךְ שָׁבְתִּי, זֶה שֶׁבַּגְּבוּל אֶת אוֹת דָּרְכּוֹ מָצָא. הַאִם צָמַחְתְּ מִמְּצוּל פְּנִינָה וָיֶרֶק וְנַס הַיָּם מֵהֶדֶף פְּרִיחָתֵךְ? הַאִם חָלַם הַיָּם לִהְיוֹת לָךְ אֶרֶג, לָשֵׂאת מִשְׁקָל כֵּלַיִךְ כְּעַבְדֵּךְ? חִכִּיתִי לְעַצְמִי בְּסוֹף כָּל גֶּשֶׁר. הֵשַׁטְתִּי אוֹתִי אֶל עוֹלָמִי. וּכְשֶׁהִגַעְתִּי הִתְאַחָה הַקֶּשֶׁר בֵּינוֹת דִּמְעַת הָאֵשׁ וִיקוֹד דָּמִי. אוגוסט 2019 יום סתיו לַקֵּט בִּכְנִיעָה נְדָבוֹת הַשַּׁלֶּכֶת, לֹא דַּעַת, כִּי אִם עֵת רַפֹה. אֱרֵה מֵחָגָו הַפְּרֵדָה הַנִּמְשֶׁכֶת, הַצּוּף שֶׁבֵּין שָׁם וּבֵין פֹּה. קִבּוּץ הַיָּמִים – לְוָיָה שֶׁל חַיֶּךָ, עֲרֹב לְכָל יוֹם שֶׁמּוֹעֵד. תּוֹסִיף לְהַבְשִׁיל מְבוּכַת לְחָיֶךָ, אַךְ שָׂמְתָּ הַחוֹל לְמוֹעֵד. 11.11.2019, גני לוקסמבורג, פריז עמרי משורר־הרים – שמו המקורי ולא שם עט – בן 26, גדל בירושלים, בשנים האחרונות חי בבזל, שוויץ. עוסק בכתיבה ובתרגום שירה גרמנית. שיריו פורסמו בעבר בגיליונות 32 ו־61 של המוסך. . . מאיה ויינברג שורש העצב שורשי העצבים בולטים מחוט השדרה, ומעבירים אותות כמעט מכל חלקי הגוף ואליהם. (המרכז לניתוחי עמוד שדרה) מָה נַעֲשֶׂה עִם טַלִּי? כָּל דָּבָר מַזְכִּיר אֶת טַלִּי טַלִּי מְסָרֶבֶת לָמוּת לְהִשְׁתַּתֵּק כָּל מָקוֹם שֶׁנָּגְעָה בּוֹ מְהַבְהֵב וְהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ תְּלוּיוֹת כְּמוֹ זְכוּכִיּוֹת עַל עֵץ אֲבָל טַלִּי אֵינֶנָּה רַק הָרוּחַ לָכֵן שִׁבְרֵי זְכוּכִית לָכֵן שִׁבְרֵי הַלֵּב אֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַפֵּשׂ לְהִתְאַהֵב, לְהֵחָתֵךְ טַלִּי אֲנִי זְקוּקָה לָךְ שֶׁתַּגִּידִי לִי אֶת הָאֱמֶת וְכָל דַּקָּה מֵהַזְּמַן שֶׁהָיָה לָנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ כַּמָּה אֲנִי מִתְחָרֶטֶת כָּעֵת שיר ארגעה קטן הַכֹּל בְּסֵדֶר הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת, הַכֹּל בְּסֵדֶר הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף, נְהָמוֹת מֵאַיָּלוֹן הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַמֵּתִים מֵתִים כְּבָר סָלְחוּ וְאֵינָם סוֹבְלִים עוֹד הַבִּיטִי סָבִיב, כֻּלָּם בְּסֵדֶר כֻּלָּם בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר מֵהָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן נֶהֱנִים מִמָּה שֶׁיֵּשׁ מִצְטַלְּמִים הָמוֹן. מטבוליזם של ציפור שיר אַף פַּעַם לֹא תָּנוּחַ דַּעֲתֵךְ, רְגָלַיִךְ הַכְּפִיסִיּוֹת אוֹחֲזוֹת עָנָף בְּעֶרְגָּה מְדֻיֶּקֶת, עֲדִינָה עַל סַף לִפֹּל. לָנֶצַח תְּקַפְּצִי, תַּפְנִי הָרֹאשׁ בְּבֶהָלָה, לְפֹה וְאָז לְפֹה יָפָה כָּל כָּךְ אֲבָל קְטַנָּה מִכְּדֵי לְהֵרָאוֹת. רַק קוֹלֵךְ הַמִּתְעַקֵּשׁ וְגַם הוּא, רַק לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת קְרוֹבוֹת מְאֹד. נֵס קִיּוּמֵךְ, נוֹצוֹתַיִךְ הַסְּדוּרוֹת אֵין בָּהֶם כְּדֵי לִשְׂרֹד לָכֵן כָּל יוֹם הוּא פֶּלֶא כָּל יוֹם הוּא יוֹם אֶחָד פָּחוֹת. מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הספרים "שטחים פתוחים" (ספרי עיתון 77) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד) שזיכה אותה בפרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, 2018. בימים אלו רואה אור הספר "פליטי אור" בשיתוף עם דרור בורשטיין (אפיק). הספר משלב נקודת מבט זואולוגית עם התבוננות מתחומי האמנות ומזמין להכרות חדשה עם עטלפים. שירים וביקורת פרי עטה התפרסמו במוסך. » במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא פרל וצילה זן־בר צור לכל כתבות הגיליון לחצו כאן להרשמה לניוזלטר המוסך לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
לכתבה בבלוג הספרייה
חנוכה
חג החנוכה מציין את ניצחון החשמונאים במרד נגד היוונים בתקופת בית המקדש השני. חנוכה נחגג במשך שמונה ימים החל מכ"ה בכסלו. בניגוד לרוב החגים ביהדות, חנוכה לא נזכר בתורה אלא נוסף בידי חכמים בימי בית המקדש השני. ניצחון החשמונאים (המכונים גם מכבים) סיפק שלוש סיבות עיקריות לחגיגות החנוכה: סיום הגזירות שגזרו היוונים נגד קיום מצוות וטיהור מחדש של בית המקדש, שאפשרו ליהודים לשוב ולשמור בחופשיות על אורח החיים היהודי; סיום השלטון היווני והחלפתו בשלטון יהודי, אף שזה נמשך 200 שנים בלבד עד לחורבן בית המקדש השני; נס פך השמן הוא הסיבה לכך שהחג נחגג שמונה ימים. בכניסתם לבית המקדש מצאו החשמונאים רק פך (ולא פח, כי פך הוא כד קטן לנוזלים) אחד של שמן טהור שאמור היה להספיק ללילה אחד, אבל באורח נס הספיק לשמונה לילות. מתי מדליקים נר ראשון? מתקשים לזכור מתי מדליקים נר ראשון של חנוכה? חלקו את שם החג לשתי מילים: חנו ו-כ"ה וזכרו את הסיומת. המשמעות היא כי החשמונאים חנו – כלומר סיימו את המלחמה - בכ"ה כסלו, ולכן חל נר ראשון באותו תאריך. זהו אחד מההסברים למקור שמו של החג, המכונה גם חג האורים. מתי הדלקת נר ראשון של חנוכה 2019? השנה יחול הים הראשון של חנוכה ביום שני, 23 בדצמבר 2019. אולם את הנר הראשון מדליקים ערב קודם, כלומר ביום ראשון, 22 בדצמבר 2019, עם שקיעת החמה (משום שביהדות היממה מתחילה בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים). את הנר השמיני והאחרון מדליקים השנה ביום ראשון בערב, 29 בדצמבר 2019. סדר הדלקת נר ראשון של חנוכה הדלקת שמונת נרות חנוכה היא המצווה המרכזית בחג, מטרתה לפרסם את הנס ברבים ולכן מציבים את החנוכייה בפתח הבית או בחלון. הדלקת נר אחד בלבד מדי ערב מוציאה ידי חובה, אבל נהוג להדליק בכל יום נר אחד נוסף לנרות הקודמים. כלומר בערב הראשון מדליקים נר אחד, בערב השני - שני נרות, וכן הלאה עד שבערב האחרון מדליקים שמונה נרות. בשל קדושת נרות החנוכה אסור להשתמש בהם, למשל למאור או להעברת אש, "אלא לראותם בלבד". לכן נהוג להדליק נר נוסף (השַמָש) למקרה של שימוש באור החנוכייה. מקומו של השמש בחנוכייה שונה משל שמונת הנרות. ברכה להדלקת נר ראשון של חנוכה בלילה הראשון מברכים לפני הדלקת הנר שלוש ברכות: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה"."בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה". את ברכת שהחיינו מברכים בלילה הראשון בלבד, בעוד ששתי הברכות הראשונות נאמרות בכל ימי החנוכה. לאחר הדלקת הנרות נהוג לומר את המזמור "הנרות הללו" ולאחריו שרים את הפיוט "מעוז צור". הלכות ומנהגי חנוכה מלבד הדלקת החנוכייה מצווה חשובה נוספת היא אמירת תפילת הלל שלם בכל ימי החנוכה אחרי תפילת העמידה של תפילת שחרית. גם בברכת המזון מוסיפים את ברכת "על הניסים" הייחודית לחנוכה. בימי החנוכה אסור לומר הספדים ולנהוג בתענית, מכיוון שמדובר בימי חג, אף שחכמים קבעו אותם. מנהג נוסף (וחביב במיוחד על הציבור) לזכר נס פך השמן הוא אכילת מאכלים מטוגנים בשמן עמוק ובהם סופגניות, לביבות וספינג'. מנהגים שאהובים בעיקר על ילדים הם משחק בסביבונים שעל פאותיהם כתובות האותיות נ', ג', ה', פ' ("נס גדול היה פה", או ש' לציון המילה "שם" בחו"ל) והענקת דמי חנוכה. על פי אחד ההסברים מקורם של דמי חנוכה בסמיכות לחג המולד וברצון לתת לילדים מתנות כמו שמקבלים הילדים הנוצרים בחג המולד.
לכל התכנים בנושא