פיוט מסוג "רשות" של ר' שלמה אבן גבירול, מגדול משוררי ספרד במאה ה־11. יהודי מרוקו נוהגים לשיר את הפיוט בשירת הבקשות של שבתות וירא, חיי שרה, ושבת ויצא, כל שבת בלחן אחר. אצל יהודי בבל מופיע הפיוט כשיר לליל הושענא רבא. השיר הוא שיר אהבה וגעגועים בין הרעיה והדוד. הרעיה כואבת את המרחק בינה ובין הדוד – שער סגור מפריד ביניהם – והיא מייחלת ומבקשת את פתיחתו. הדוד, כמענה, כביכול אינו מבין את בקשתה - מי הוא אותו דוד אותו היא מבקשת? ממש כמו בנות ירושלים השואלות את הרעיה בשיר השירים - מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. אז עונה הרעיה ואומרת: הַהוּא יְפֵה עַיִן אָדֹם וְטוֹב רֹאִי, רֵעִי וְדוֹדִי זֶה קוּמָה מְשָׁחֵהוּ - וכך רומזת הן לדוד הן למלך המשיח. בשני הבתים הראשונים מבקשת האהובה, עם ישראל, שהאהוב, הקב"ה, שהסתיר את פניו ממנה, ישוב להאיר את פניו אליה. היא מתרפקת בזכרונה וממנו שואבת תקווה שהא-ל ישוב אל מקדשו בתוכה. בבית השלישי פונה הדמות הבלתי מזוהה שאליה פנתה האהובה בבית הראשון, אל הכלה היפהפיה, כנסת ישראל, בשאלה לתיאור הדוד, שנענית על ידי האהובה בבית המסיים. אופי השיחה הקצרה מזכיר את הדיאלוגים שבשיר השירים הן מצד תוכנה הן מצד צורתה והשיבוצים המופיעים בה. זאב ברויאר מעיר כי כאן, כמו בפיוטים אחרים של רשב"ג, מעוררת הרעיה האלגורית, כנסת ישראל, את תשוקת הדוד, הקדוש ברוך הוא, באותו אופן שניתן למצוא בשירת החשק בת התקופה. לקראת סוף הפיוט מעורבים בתיאור הדוד, הא-ל, גם אפיונים של מלך המשיח ודָוִד. הלשון הפרטית המאפיינת פיוט זה נועזת וחדשה, לעומת מה שהיה מקובל בשירת הקודש עד רשב"ג (לפי ז' ברויאר, שירת הקודש של ר' שלמה אבן גבירול, עמ' 328).
|