מגילת קינות על חורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש, והטקסט המרכזי הנקרא בבתי הכנסת במהלך צום תשעה באב. זוהי אחת מחמש המגילות שבמקרא, ולפי מסורת עתיקה היא נכתבה על ידי ירמיהו הנביא; יש אומרים כי ירמיהו כתב אותה עוד לפני התרחש האירועים עצמם, כנבואה על החורבן הקשה, הקרוב לבוא. את המגילה קוראים במנגינת אֵבֶל אחרי תפילת ערבית של תשעה באב. בקהילת ארם צובא (חַלַבּ) יש מנהג מיוחד לקרוא את המגילה – יחד עם שירת 'האזינו' – קודם תפילת ערבית. לפי מנהג הספרדים ורבים מהאשכנזים (במיוחד חסידים), קוראים את מגילת איכה בלא ברכה, לרוב מתוך ספרים מודפסים. חלק מהאשכנזים – בעיקר אלה הנוהגים כשיטת הגר"א – נהגו לקרוא אותה דווקא מתוך מגילת קלף, ולברך עליה בלילה את הברכה "על מקרא מגילה". לרוב קוראים את מגילת איכה פעם נוספת, בבוקר, אחרי תפילת שחרית. המנגינה המלנכולית שבה נקראת המגילה שונה מנעימת הקריאה הנהוגה בשאר ספרי המקרא. בקהילות חסידיות ייחדו לחן מיוחד לפרק השלישי במגילה, המותאם למבנה המיוחד שלו. בדומה לפרק זה, גם הפרקים א', ב' ו-ד' במגילה כתובים בסדר אלפביתי, כאשר כל פסוק מתחיל באות אחרת מהאל"ף-בי"ת, והם מסודרים על פי סדר האותיות. המיוחד בפרק ג' הוא שמדובר באל"ף-בי"ת משולש: שלושה פסוקים קצרצרים לכל אות. המגילה בנויה משירות קינה, המבכות את האסונות הקשים: היא מקוננת על המצב האיום של ירושלים בשעת המצור טרם החורבן, על שפל המדרגה אליה ירדו ירושלים ועם ישראל כולו בעקבותיו, ועל המצב הרוחני הירוד והסתר הפנים שהגיע עם הגלות. הכותב מצדיק עליו ועל עמו את הדין, ותולה את החורבן בחטאים ובפשעים הקשים של הדור ("חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ?ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה"; איכה א, ח). הצדקת דין זו מאפיינת את התפיסה היהודית הקלאסית, הלוקחת אחריות על החורבן, ותולה אותו לא באויב החיצוני או במערך הכוחות, כי אם בכשלים מוסריים פנימיים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו" (תפילת מוסף לרגלים). החזיונות הניבטים אלינו מן המגילה קשים ביותר – תיאורים מזוויעים של מוות, רעב, מצוקה וחוסר אונים, שליוו את חורבן ירושלים: "כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים, מְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ... כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ... בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ: אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן? בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם... אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים... דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם... צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ... יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן...". המגילה מְכוּנָה "אֵיכָה" (צורה של מילת השאלה "אֵיךְ"), על שם הפסוק הראשון בה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם". קריאה זו היא שאלה רטורית קורעת לב, שניתן לפרש כמעיין חוסר אמונה באירועי המציאות; חוסר הבנה כיצד הם התרחשו, השתאות אל מול הפער העצום בין המצב הנוכחי למצב הקודם: כיצד זה ייתכן? איך קרה שירושלים, עיר מפוארת ומבוצרת שעלו אליה לרגל רבבות אנשים, נהפכה ונהיתה לעיר חרבה ושוממת? שאלה רטורית זו, כמו גם תכנים אחרים במגילת איכה, היוו השראה לנעמי שמר בכתיבת השיר הידוע ירושלים של זהב, שם קוננה על הפירוד של ירושלים העתיקה משאר העיר ומן היהודים, שלא יכלו אפילו לבקר בה משנת 48' ואילך: "אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה / וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה".
|