• בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא שִׁבְתֶּךָ – בשמים בהם אתה יושב ומולך. 'ערץ' הוא כינוי פייטני רווח לשמים, מיוסד על שימושו של שורש ע.ר.צ בהקשרים של שלטון ומלוכה, מעין הכתוב בתהלים (פט, ח): אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו. • וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ עוֹז מֶמְשַׁלְתֶּךָ – ובקרב השוכנים בארץ, החיים אף הם תחת שלטונך. 'שְׁכוּנֵי' – שימוש מושאל בהוראה שונה של מילה יחידאית במקרא, בספר שופטים (ח, יא): וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח. • אֵלֶה יַעֲרִיצוּן גְּאוֹן תִּפְאַרְתֶּךָ – המלאכים בשמים, מזה, יהללו את גדולתך. • וְאֵלֶה יַקְדִישׁוּן לְשֵׁם מַמְלַכְתֶּךָ – וישראל שבארץ, מזה, יקדישו את שמך. • אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶךָ – שיבוץ מתפילת חנה (שמואל א ב, ב): אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. בהקשר של הפיוט מתפקד פסוק זה כמימוש או כביטוי של מעשי השבח וההלל בשמים ובארץ גם יחד. • בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא מַהֲלָלוֹ – בשמים בהם אתה יושב בכסאך המהולל. • וּפִנוֹת שׁוּלָיו מְלֵאִים הֵיכָלוֹ – כבוד ה' ממלא את היכלו השמימי. שיבוץ מרומז מפסוקי חזון ישעיהו (ו, א): בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. חשיבותו של שיבוץ זה בפיוט גדולה במיוחד, משום שישעיהו רואה בחזונו את פעולת הקדשת האל בידי המלאכים, פעולה שכל הפיוט, לפי סוגו כקדושתא, עתיד להוליך אליה באמירת 'קדוש קדוש קדוש', שמקורה בהמשך אותו חזון. • מֵהֶם מִימִינוֹ וּמֵהֶם מִשְׂמֹאלוֹ – חלק מהמלאכים עומדים לימין האל, וחלקם לשמאלו. רמז לחזון מקראי נוסף – חזונו של מיכיהו בן ימלה, המנבא את מפלת אחאב : וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ (מלכים א כב, יט). • שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ – מלאכים עומדים גם מעליו. שיבוץ נוסף מחזון ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. • וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ יְדוּעִים עַם הַאֵל – ישראל, עמו של הקב"ה. אפשר ש'יְדוּעִים' נסמך לא ל'עַם הַאֵל', אלא ל'שְׁכוּנֵי אֶרֶץ', ואז כוונתו לרמוז לגולה. • נִצָּבִים הַיּוֹם כְּדַל הַשּׁוֹאֵל – ישראל עומדים לפניך כעניים המבקשים נדבה. שיבוץ מדברים (כט, ט): אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. • מְהַלְּלִים וּמוֹדִים לְצוּר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל – על הארץ, ישראל מהללים את הקב"ה, שמוצג כאן בעיקר בפניו החזקות ('צוּר') וביכולתו לגאול את ישראל ולהוציאם מגלותם. • וְהִקְדִישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל – ישראל מקדישים בתפילותיהם את הקב"ה, שכינוייו כאן מקורם בפסוק המשובץ מישעיהו (כט, כג): כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ. • בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ מַלְאֲכֵי רוּם יַחַד – הפייטן שב וחוזר לתאר את שבח האל בפי המלאכים בשמים. • יוֹצְאִים בְּאֵימָה וְשָׁבִים בְּפַחַד – תנועת המלאכים תזזיתית ומלאת יראה; דימוי זה אופייני מאוד לספרות ההיכלות (ספרות מיסטית יהודית קדומה) ולקטעי מדרש ופיוט המושפעים ממנה. • וּמַעֲרִיצִין בְּרַעַד לְמֶלֶךְ מְיֻחָד – המלאכים מבטאים הערצה למלך שאין דומה לו. • שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד – תיאור שגור של המלאכים, המשתלב כאן היטב בתמונת תנועתם החפוזה. מקורו בשיבוץ מחזון ישעיהו (ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. • וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ קְהִלּוֹת קְהִלּוֹת – במקביל, על הארץ, ישראל מתכנסים קבוצות קבוצות בבתי הכנסת. • קְרֵבִים הַיּוֹם בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת – עומדים לפניך היום, יום הכפורים, בחמש תפילות – היום היחידי בלוח השנה היהודי שיש בו תפילות רבות כל כך – ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה (לעומת שלוש תפילות בימי חול, וארבע בשבתות ומועדים). שורש ק.ר.ב מציין לעתים בלשון העברית הקדומה משמעות של תפילה דווקא (החזן מכונה גם 'קרוב' וידועים פיוטי ה'קרובה'). • וּמַקְדִישִׁים הָאֵל בִּתְשׁוּאוֹת הֲמוּלוֹת – ישראל בתפילותיהם מקדישים את האל בעוצמה נסערת. • וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת – שיבוץ מתהלים (כב, ד): וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, המבטא במקרא זה את דברי המתפללים המתוארים במחרוזת. פסוק זה משתלב בשכיחות גבוהה בפיוטי קדושתא.
|