מלך דר במרומים

מֶלֶךְ דָּר בַּמְּרוֹמִים - פנייה אל הקדוש ברוך הוא, השוכן בשמים; מיוסד על ישעיהו: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ" (לג, טז).

צוּר רוֹכֵב עַל עֲנָנִים - האל החזק ("צוּר", ראו למשל דברים לב, לז) נע כביכול במרכבתו השמימית בשמים, או על גבי עננים, ככתוב בפסוקים רבים במקרא, וראו למשל תהלים: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו" (סח, ה). "עֲרָבוֹת" בלשון המקרא הם עננים, ובמדרש - אחד משבעת הרקיעים (ראו בבלי חגיגה, יב ע"ב). 

שְׁעֵה אֶל דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים שׁוֹפְכִים לְךָ תַּחֲנוּנִים - קבל את תפילת בניך המסכנים והעניים, המפילים תחינתם לפניך, ברוח האמור בתהלים: "קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק קוֹלִי אֶל ה' אֶתְחַנָּן אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד" (קמב, ב-ג). הצירוף "דַּלִּים וְאֶבְיוֹנִים" מקורו בנבואה שנשא ישעיהו על הפלשתים: "וְרָעוּ בְּכוֹרֵי דַלִּים וְאֶבְיוֹנִים לָבֶטַח יִרְבָּצוּ" (יד, ל).

פְּתַח דֶּלֶת נִנְעֶלֶת הַיּוֹם כַּמָּה שָׁנִים - פתח נא היום את הדלת המפרידה בינך ובינינו כבר שנים; פרפראזה על תחילת הפסוק מנבואת ישעיהו: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (כו, ב), אשר יחד עם הטור הבא משלימה את השיבוץ המלא. תיאור הדלת המפרידה בין ישראל ואביהם שבשמיים נשען על ביטויים אחדים לכך במסורת המדרש - ראו למשל מדרש רות רבה, המתאר את שהתרחש בשמים בשעה שמנשה, המלך הרשע, ביקש לחזור בתשובה: "באותה שעה עמדו כל מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלן, ואמרו לפניו: רבונו של עולם! מי שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הריני נועל דלת לפני כל בעלי תשובה; מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו, מקום שאין מלאך יכול לשלוט בו..." (פרשה ה).

וְיָבֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים - בשעה שתפתח את הדלת, יכנס דרכה עמך ישראל, הנאמן לך עוד מקדם. שיבוץ הפסוק שנזכר לעיל מנבואת ישעיהו: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (כו, ב).

מָרוֹם מִמְּרוֹמֶיךָ שְׁעֵה אֶל שַׁוְעַת רְחוּמֶיךָ - אלוהינו היושב במרומים, קבל ממקום מושבך הגבוה את תפילת אהוביך ("רְחוּמֶיךָ" - מארמית. שורש ר.ח.מ. הארמי מקביל לשורש העברי א.ה.ב.). "מָרוֹם" - בלשון המקרא מתאר את מיקומו של האל (ראו למשל תהלים: "וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'"  (צב, ט)), וכאן בהשאלה משמש כינוי. 

וּפְדֵה אֶת עַמֶּךָ סוֹבְלִים עוֹל קָמֶךָ - הצל ושחרר את עמך ישראל, הנתון לשעבודם המכאיב של המתקוממים נגדך. "קָמֶךָ" - על פי "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" (שמות טו, ז).

פּוֹחֲדִים מֵאֵימֶיךָ מְסוּרִים בְּיַד מוֹנִים - עם ישראל, הירא את נוראותיך, מסור ביד רשעים; "מוֹנִים" - מלשון הונאה, משמש כאן כשם כללי לעשיית הרע. וראו: "וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן" (ישעיהו מט, כו).

שַׁדַּי שׁוֹכֵן עֶרֶץ שְׁעֵה אֶל קוֹרְאֶיךָ וְתֶרֶץ - האל ("שַׁדַּי" - כינוי רווח לאל, נזכר לראשונה בבראשית יז, א) השוכן בשמי מרומים, הבט נא לעמך הקורא לך והתרצה לתפילתם. "עֶרֶץ" - משורש ע.ר.צ., המציין שליטה, הוא כינוי פיוטי לשמיים, המרמז לשליטת האל ממרום שמיו על הבריאה כולה (ראו למשל ישעיהו ב, יט). "תֶרֶץ" הוא חידוש של הפייטן. 

וְכַלֵּה קוֹרְצֵי קֶרֶץ בָּחֳרִי אַף מֵאֶרֶץ - והשמד בכעסך את האויבים המנסים לכלות אותנו; קרץ היא מילה יחידאית במקרא המתפרשת במשמעות של אסון וכליה: "עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא" (ירמיהו מו, כ).

וְהוֹשַׁע שׁוֹתִים בְּמֶרֶץ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים - והושע את ישראל, השותים כל הזמן מי מרורים ורשע מאויביהם. מיוסד על הפסוק: "אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים" (תהלים קכד, ד-ה).

הָרִימָה פְּעָמֶיךָ עַל כָּל לוֹחֵץ וְרוֹדֶה - אלוהינו, קום וצא למלחמה על כל המצר לנו ומשעבד אותנו. על פי תהלים: "הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ"  (עד, ג).

וְהָאִירָה פָּנֶיךָ עַל עַם עוֹזֵב וּמוֹדֶה - הבט אלינו ברצון וקבל את עמך העוזב את דרכו הרעה ומתוודה על חטאיו, ככתוב בתהלים: "אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה"  (פ, ד). "עוֹזֵב וּמוֹדֶה" - על פי משלי: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (כח, יג).

זְכוֹר הָאָב אֲשֶׁר יָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה - זכור את יצחק אבינו, שיצא להתפלל לפניך בשדה, ככתוב בבראשית: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (כד, סג); על פי פירושם של חז"ל לפסוק זה, המובא בתלמוד הבבלי, (ברכות כו, ע"ב): "אין שיחה אלא תפלה". פייטננו מזכיר לפני הקדוש ברוך הוא זכות אבות, ומציין זכות מוגדרת - זכותו של אחד המתפללים הראשונים בהיסטוריה של עם ישראל.

וַחַלְּצֵם בַּעֲבוּר חַסְדֵּי דָּוִד הַנֶּאֱמָנִים - ושחרר את עמך מסבלו, בזכות מעשיו הטובים של דוד המלך. מיוסד על נבואת ישעיהו: "הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (נה, ג). אמנם במקורו מציין הביטוי "חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" את חסדיו של הקדוש ברוך הוא כלפי דוד, כלומר - הבטחתו שלא תיפסק מלוכה מזרעו - אך בפיוטנו, בעיקר על רקע הטור הקודם שהדגיש זכות אבות, נראה כי הפייטן משנה מעט ממשמעו המקורי.