audio items
snunit
Cookies

The National Library of Israel website uses cookies to improve your browsing experience. Continued use of the website constitutes consent to the use of cookies. For more information, please see our privacy policy

Back to search results

שעה נאסר

Enlarge text Shrink text
Play songs in order
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    חסידים - חסידות חב"ד מנחם מנדל שניאורסון
  • 2.
    מזרח אירופה - הונגריה - צ'כיה יהודה וייס
Play songs in order
playerSongImg
Title שעה נאסר
Cycle of the Year תשעה באב
Language עברית

תנאי השימוש:

This item is subject to copyright law and/or the terms of an agreement. All of the following are prohibited unless written permission from the copyright owner and the owner of the collection is obtained: Reproduction, publication, distribution, public performance, broadcasting, dissemination via the Internet or by any other means, and creating a derivative work of the item (for example, translation, modification or adaptation) in any form or by any means, whether digital or physical.

Notwithstanding the above, the user is entitled to make any permitted uses as defined in the Israeli Copyright Law (5768-2007), such as “fair use”. In any case, the name(s) of the creator(s) must be specified when making use of their work. It is forbidden to harm the author’s dignity or reputation by means of altering the item or damaging the item.

Use of the item is also subject to the terms of use of the Piyut and Prayer website.

If you believe that there is an error in the information above, or in case of any concern of copyright infringement in connection with this item, please contact us by e-mail: [email protected]

MARC RECORDS
Piyut Interpretation

  • • שְׁעֵה נֶאֱסַר אֲשֶׁר נִמְסַר בְּיַד בָּבֶל וְגַם שֵׂעִיר – פניית הדובר לקדוש ברוך הוא: פְּנֵה, הקשב אל עמך, האסור בכלא הגלות, ומסור ביד בבל ואדום; 'שֵׂעִיר', המזוהה כאדום על פי בראשית (לו, ח-ט): וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר, משמש בלשון פייטנים לציון השלטון הנוצרי. בבל מזוהה עם השלטון המוסלמי.
    • לְךָ יֶהֱמֶה זֶה כַּמֶּה וְיִתְחַנֵּן כְּבֶן צָעִיר – עמך פונה אליך ומתחנן לפניך כבר כל כך הרבה שנים ('זֶה כַּמֶּה' – על פי הפסוק מזכריה להלן), כילד קטן המתחנן לפני אביו. מיוסד על פסוק מזכריה, המתייחס מפורשות לאבל על חורבן הבית (ז, ג): לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי [=חודש אב] הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים. תיאור התפילה כתפילתו של ילד קטן נשען על נוסח תגובתו של שמעון בן שטח לתפילותיו של חוני המעגל לקדוש ברוך הוא, כמובא במשנה ( תענית פרק ג, מש' ח): "שלח לו [=מסר לחוני] שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי [=הייתי מנדה כל אדם אחר שהיה נוהג כמוך בתפילתו], אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו?".
    • מוּלְךָ צוּר בְּלֵב עָצוּר הֶמְיַת מֵעָיו יַסְעִיר – לפניך, אלוהי, יפיל תחינתו בלב הבוער כביכול בלהט רגש. הביטוי 'בְּלֵב עָצוּר' – על פי ירמיהו (כ, ט): וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל; במקביל מתפקדת המילה 'עָצוּר' בפיוט גם כביטוי למצוקה ולמיצר בהם נתון עם ישראל. 'הֶמְיַת מֵעָיו יַסְעִיר' – מבוסס על דימוי מקראי רווח לאדם נרגש, מתגעגע ומתחנן – ראו למשל ירמיהו (לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' (וראו גם ישעיהו טז, א).
    • יוֹם גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר – בניך נושאים לך תפילה ביום המציין את תחילת נצחון האויב, יום בו נבקעו חומות ירושלים; הפייטן כורך יחד שני פסוקים – הראשון ממגילת איכה (א, טז): עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב, והשני מספר מלכים ב (כה, ד): וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. ציון היום מיוסד על קביעת המשנה במסכת תענית (פרק ד, מש' ו): "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז: ... בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".
    • לְזֹאת אִכַּף וְאֶסְפּוֹק כַּף בְּיוֹם חָמֵשׁ קְרָאוּנִי – על דבר זה אלך כפוף (על פי צורה מקראית יחידה במיכה ו, ו: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה), ואכה כף אל כף (פעולה המציינת אבל), ביום בו אירעו לעמי חמש צרות – כמובא במשנה מתענית שצוטטה בטור הקודם; משנה זו היא הבסיס למחרוזת כולה.
    • עֲלֵי רֶגֶל הָעֵגֶל הַלּוּחוֹת יְצָאוּנִי – בשל חטא העגל עזבו אותי לוחות הברית, ככתוב בשמות (לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר; על פי המשנה במסכת תענית, אירע הדבר בי"ז בתמוז: "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות". הצירוף 'רֶגֶל הָעֵגֶל' מושאל מתיאור המלאכים בחזון יחזקאל (א, ז): וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל.
    • וְלָכַד צַר עִיר מִבְצָר וּבַסּוּגַר הֱבִיאַנִי – האויב השתלט על ירושלים הבצורה ומוקפת החומות, וכלא אותי; פרפראזה על המתואר בדניאל (יא, טו): וְיָבֹא מֶלֶךְ הַצָּפוֹן וְיִשְׁפֹּךְ סוֹלֲלָה וְלָכַד עִיר מִבְצָרוֹת וּזְרֹעוֹת הַנֶּגֶב לֹא יַעֲמֹדוּ וְעַם מִבְחָרָיו וְאֵין כֹּחַ לַעֲמֹד. הטור מיוסד על קביעת המשנה לפיה "בשבעה עשר בתמוז... הובקעה העיר".
    • וְגַם הִשְׁמִיד הַתָּמִיד וּמֵעֲשׂוֹתוֹ כְּלָאַנִי – וביום זה ביטל האויב את הקרבת קרבן התמיד – קרבן שהוקרב פעמיים ביום בבית המקדש ומנע ממני להמשיך להקריבו; ככתוב במשנה: "בשבעה עשר בתמוז... בטל התמיד".
    • וְהוּשַׂם אֱלִיל בְּהֵיכַל כְּלִיל – צלם אלילי הועמד בבית המקדש. על פי האמור במשנה: "בשבעה עשר בתמוז... העמיד צלם בהיכל". 'הֵיכַל כְּלִיל' – היכל יפה, שכולו תפארת והוד, בדומה לאמור בהקשר אחר ביחזקאל (כח, יב): בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל מֶלֶךְ צוֹר וְאָמַרְתָּ לּוֹ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה חוֹתֵם תָּכְנִית מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי.
    • וְדָתְךָ צָר בָּאֵשׁ הִבְעִיר – ובאותו יום העלה האויב את התורה באש. מיוסד על אותה משנה: " בשבעה עשר בתמוז... שרף אפוסטמוס את התורה".
    • מְאֹד אֶתְחַל וָאֶתְחַלְחַל בְּיוֹם שַׁדַּי חֲשָׂפַנִי – נעשיתי חולה ('מְאֹד אֶתְחַל' – על פי שמואל ב, יג, ו) ומזועזע ביום בו הקדוש ברוך הוא גילה חולשתי והותירני ערום מהגנה. 'וָאֶתְחַלְחַל' – מילה המציינת זעזוע עמוק, כמתואר ביחס לאסתר (ד, ד): וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד.... 'שַׁדַּי' – משמות האל;
    • וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן כְּשִׁבּוֹלֶת שְׁטָפַנִי – ונבוכדנצר מלך בבל, אשר בא מן הצפון, ככתוב ביחזקאל (כו, ז): כִּי כֹה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִצָּפוֹן מֶלֶךְ מְלָכִים בְּסוּס וּבְרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וְקָהָל וְעַם רָב, השתלט עלי כנחשול של מים סוערים - כְּשִׁבּוֹלֶת שְׁטָפַנִי – על פי תהלים (סט, ג): טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. בספרות חז"ל נמשל בבל לנחש.
    • וְנָהַג שְׁבִי אֶרֶץ צְבִי כְּמוֹ כַּדּוּר צְנָפַנִי – והוביל את שבויי ארץ ישראל לגולה; דימוי מעשה ההגליה לגלגולו של כדור מיוסד על נבואת ישעיהו (כב, יח): צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ. ארץ צבי הוא כינוי לארץ ישראל, על פי ירמיהו (ג, יט): וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם...
    • וְיוֹם חָשַׁךְ מְאוֹר שֵׁשַׁךְ לְיַד פָּרַס דְּחָפַנִי – ביום י"ז בתמוז חשך עלי אור עולמי, ובבל מסרני לפרס, וכך נדחפתי מגלות לגלות. שֵׁשַׁךְ הוא בבל, על פי ירמיהו (נא, מא): אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם.
    • וְשָׁלַח יָד אִישׁ צַיָּד וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר – ולאחר מכן ביקשו לפגוע בי אף מלכויות רומא ויוון. עשיו, אבי אדום, המזוהה עם רומא, היה איש יודע צייד (ראו בראשית כה, כז) 'וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר' הם כינויים ליוון, על פי חזון דניאל (ח, כא): וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן וְהַקֶּרֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בֵּין עֵינָיו הוּא הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן. הצירוף 'שָׁלַח יָד' כמציין פגיעה באדם או בעם מיוסד על כמה מהופעותיו במקרא (ראו למשל אסתר ב, כא).
    • הוֹד לִבִּי וּמִשְׂגַּבִּי הֲלָעַד אַפְּךָ יֶעֱשַׁן – אלוהי, האם לנצח תכעס עלינו? 'מִשְׂגַּבִּי' – כינוי לאל על פי דברי דוד המובאים בספר שמואל ב (כב, ג): אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. דימוי חרון האל וכעסו בביטוי 'הֲלָעַד אַפְּךָ יֶעֱשַׁן' מיוסד על תהלים (עד, א): מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ.
    • הֲלֹא תִרְאֶה עַם נִלְאֶה אֲשֶׁר הָשְׁחַר כְּמוֹ כִּבְשָׁן – הלא רואה אתה את עמך העייף, כיצד פניו הושחרו כביכול מבושה ומחוסר תקווה; תיאור השחרת פני העם כביטוי לבושה מיוסד על דימויים חז"ליים כדוגמת זה המופיע בתלמוד הבבלי (מגילה, יא ע"א): "שהושחרו פניהם של ישראל בימיו [=של אחשוורוש] כשולי קדרה". ואפשר שהפייטן הצמיד טור זה לטור שלפניו, כדי להראות שפני ישראל השחירו מעשנו של הקדוש ברוך הוא כביכול, עשן המדומה במקורות לעשן הכבשן, ככתוב בשמות (יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.
    • גְּדוֹר פִּרְצִי בְּבֶן פַּרְצִי – תקן וסגור את הפרצה בגדר המגנה עלי, על ידי שתשלח לנו משיח בן דוד, שהוא מזרע זרעו של פרץ, ככתוב במגילת רות (ד, יח-כ)
    • וּמֵחֶדֶק לְקוֹט שׁוֹשָׁן – ומבין הגויים, המשולים לקוצים, תלקט את השושן - עם ישראל - הנדקר בסבך. 'חֶדֶק' הוא המונח המקראי לקוצים, על פי משלי (טו, יט): דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה ופירש בעל ה'מצודת דוד' שם: "במקום אשר ידרוך העצל, ידמה לו כאלו גדר של קוצים לפניו ומעכבו ללכת...".
    • בְּנֵה בֵּית זְבוּל וְהָשֵׁב גְּבוּל הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן – הקם מחדש את בית המקדש, והשב גבול ישראל למימדיו המקוריים, לרבות חבלי הכרמל והבשן. בית זבול הוא כינוי למקדש, על פי תפילת שלמה בעת חנוכת המקדש, ככתוב בספר מלכים א (ח, יג): בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. הצירוף 'וְהָשֵׁב גְּבוּל' מיוסד על תיאור מעשיו של ירבעם בן יואש בספר מלכים ב (יד, כה): הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה...
    • וְעַיִן פְּקַח וְנָקָם קַח מֵאֵצֶר וּמִדִּישָׁן – והבט בברואיך, ונקום נקמתך מבני שעיר, היא אדום, המסמלת את המלכות הנוצרית. 'אֵצֶר' ו'דִּישָׁן' הם בני שעיר, ככתוב בבראשית (לו, כא): וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.
    • שְׁפוֹט אֵלֶם – ריב את ריבם של עמך ישראל, המשולים ליונה שאינה יכולה לדבר, שעה שהיא רחוקה מביתה. הדימוי מבוסס על תהלים (נו, א): לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת, וכפי שפירשוהו חכמים, וביניהם רש"י: "על עצמו אמר, שהיה רחוק מארץ ישראל אצל אכיש, והיו אחיו של גלית מבקשים רשות מאכיש להרגו... והוא היה ביניהם כיונה אלמת".
    • וְאָז יְשַׁלֵּם הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר – אז, כאשר תריב את ריב ישראל, ישלמו צרי ישראל על הנזק שגרמו לעם ישראל, וייענשו על ידיך. 'הַמַּבְעֶה' ו'הַמַּבְעִיר' הם מושגים הלכתיים – שניים מארבעת 'אבות הנזיקין' [='אבות נזיקין' הם קטגוריות-על המגדירות את סוגי הנזקים העיקריים המתקיימים בחברה האנושית, ונגרמים מיד בני אדם, מהתנהגות לא מבוקרת של בעלי חיים, וכדומה]. המבעיר הוא מי שמבעיר אש, וזו הולכת ומתפשטת לשטח חברו; המבעה הוא מונח קדום שבפרשנותו נחלקו חכמים, ועל פי רוב מפורש כנזק הנגרם על ידי שן הבהמה (להבדיל מנזק הנגרם על ידי קרניה הנוגחות. בפיוטנו משמשים ביטויים אלה בהשאלה מתוחכמת מן ההקשר ההלכתי המקורי, אל ההקשר של יחסי ישראל והאומות.


Have more information? Found a mistake?