• יָדְךָ תַנְחֵנִי... וְתֹאחֲזֵנִי – אתה, הקב"ה, מנהיג את האדם, מדריך אותו ושומר עליו. השיבוץ מתהלים קלט, י: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. • אֶל מִגְרָשַׁי – אל מקומותי, ארץ ישראל. ניתן גם לפרש מגרשי כהדהוד של גירוש ואז – הקב"ה אוחז בימיני גם כאשר אני מגורש, בגלות. • חִישׁ תֵּן לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגַם נַחֲלָה בְּבֶן יִשָׁי – מהר הבא לנו את הגאולה ואת משיח בן דוד. הלשון לפי פסוקים בשמואל ב כ, א; מלכים א יב, טז. • שְׁעֵה שַׁוְעַת דַּל – הקשב לזעקת העני, עם ישראל. • לִבּוֹ נָמַס – ביטוי ציורי לרגשות קשים, לפי יהושע ב, יא. • מֵעִירוֹ נִבְדַל – והוא גלה מעירו, מארצו. • הָיָה לָמַס – נחמס על ידי השולטים בו. לפי איכה א, א: שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. • אַנְחָתוֹ גִּדַּל – צערו רב. • יִצְעַק חָמָס – יזעק אל האל כנגד אויביו החומסים אותו. לפי ירמיהו כ, ח; חבקוק א, ב. • נָם מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשָׁי – והוא אומר ושואל: מדוע לא בא המשיח? לפי שמואל א כ, כז: מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם. שם מדובר בדוד, ואילו כאן הכוונה לצאצאו, מלך המשיח. • רַגְלֵי מְבַשֵּׂר חִישׁ – זרז את הגעתו של מבשר הגאולה. • אֵל נַעֲרָץ – הקב"ה שאותו מעריצים, לפי תהלים פט, ח: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה. • הוּא יַגִּיד פֵּשֶׁר חָזוֹן נִפְרָץ – המבשר יפרש במעשיו את חזונות הגאולה הידועים. הצירוף 'חזון נפרץ' לקוח משמואל א ג, א. • הַשְׁמֵד עַם אֲשֶׁר לָשׁוֹן יֶחֱרָץ – השמד את האויב המתגרה בנו. ויש כאן הדהוד למסופר על יציאת מצרים, שם נפל פחדו של הקב"ה על המצרים עד כי אפילו הכלבים לא העזו לחרוץ לשונם מול עם ישראל היוצא ממצרים, כמתואר בשמות יא, ז: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה... • אוֹמֵר מִי דָוִד מִי בֶן יִשָׁי – האויב מכחיש את קיומו של הגואל, כאומר, מי מכיר ומי יודע בכלל מי הוא. אף כאן דורש הפייטן את דוד כמלך המשיח. הפסוק המשובץ הוא משמואל א כה, י, שם מסרב נבל הכרמלי לתמוך בדוד ובלוחמיו. גם כאן הדהוד ליציאת מצרים, כאשר פרעה מכחיש את קיומו של ה' ואומר (שמות ה, ב): מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... • אֲשֶׁר נָדַרְתָּ מַהֵר שַׁלֵּם – הפייטן נשען על פסוק התובע תביעה זו מהאדם (קהלת ה, ג): כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם. כאן פונה הפייטן באותה דרישה אל הקב"ה להזדרז לקיים את נדר הגאולה ושבועתה. • עִיר שָׁלֵם – ירושלים. • לַשַּׂר קָרָאתָ מֶלֶךְ שָׁלֵם – אף כאן הכוונה כנראה לדוד, כלומר למשיח, בהתבסס על פרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא לפסוק בתהלים (קי, ד): ...אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק. אבן עזרא מזהה את 'מלכי צדק' כדוד המלך. ונראה שיש כאן קישור להיותו של דוד המלך מכונן ירושלים כעיר הבירה, תוך שימוש בפסוק מבראשית (יד, יח), ששם מכונה מלך שלם מלכי צדק. • כִּי בּוֹחֵר אַתָּה בְּבֶן יִשָׁי – לפי שמואל א כ, ל, שם כועס שאול על יהונתן ובריתו עם דוד ואומר לו: הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי. כאן מדובר על משיח בן דוד. • לִדְבִיר חֶמְדָּתִי – אל בית המקדש. • קוּם הִתְהַלֵּךְ – שוב משובצת פניה אנושית מהכתוב כמופנית אל הקב"ה. זהו ציווי שנצטווה אברהם בבראשית יג, יז, ואילו כאן מפנה אותו הפייטן אל האל. • הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשָׁי – אמור לעמך שהנה המשיח. שיבוץ פסוק משמואל א טז, יח. • לְךָ, צוּר מוֹשִׁיעִי, אוֹחִיל יוֹם יוֹם – כל יום אייחל אליך, גואלי החזק. • תָּחִישׁ פִדְיוֹם – זרז את הגאולה. • תָּצִיץ צִיץ יִשְׁעִי – תצמיח את ראשית ישועתי. בכמה מקומות במקרא קרוי המשיח "צמח" כמו בזכריה ג, ח, שם ו, יב; ירמיהו כג, ה ובמקומות נוספים. ומכאן מתפתח דימוי זה של ציץ, הוא הנבט או הפרח או חנטת הפרי, וכן הדימוי הבא – סִנְסַן – ענף. • אָיֹם – מטיל אימה ויראה. • יָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי – אף כאן דימוי מקראי מעולם הצומח למשיח. הפסוק לקוח מישעיהו (יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה, ומבשר שבעתיד יצא חוטר, כלומר ענף עיקרי היוצא מגזע העץ סמוך לשורש, מגזעו של ישי, כלומר צאצא למשפחת ישי, משיח בן דוד.
|