במוצאי יום מנוחה

• בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְנוּחָה - במוצאי השבת.
• הַמְצֵא לְעַמְּךָ הֲנָחָה - תן לעם ישראל מנוחה, שלווה.
• תִּשְׁבִּי - הוא אליהו הנביא, הקרוי כך במלכים א יז, א: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד... על פי המסורת אליהו הנביא יבוא במוצאי שבת לבשר על בואו של המשיח. וכך מובא במדרש (פסיקתא רבתי לה): "בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, קודם שלשה ימים שיבא משיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל". ובבבלי עירובין מג, ע"ב: "כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח". האפשרות הראשונה בשבוע לבואו של אליהו לבשר את בואו של המשיח היא מוצאי שבת, לכן ערב זה מיוחס לבואו של אליהו כמבשר את בוא המשיח.
• לְנֶאֱנָחָה - לאומה הנאנחת מסבלות הגלות.
• וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה - שיבוץ מנבואת הנחמה של ישעיהו (לה, י): וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
• יָאֲתָה - מתאים, ראוי.
• צוּרִי - כינוי לאל, מלשון חוזק.
• אֲשֶׁר כָּרוּ לִי שׁוּחָה - חפרו לי בור להפילני בו, כמתואר רבות במקרא, למשל בירמיהו (יח, כב): כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי.
• עֵת דּוֹדִים תְּעוֹרֵר - עורר את האהבה בינך, ה', ובין כנסת ישראל.
• מַלֵּט עַם אֲשֶׁר שׁוֹאֵל - והצל את עם ישראל המצפה לישועה.
• לְשֶׂה פְזוּרָה נִדָּחָה - כינוי לעם ישראל, המופיע בדברי ירמיהו (נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל...
• קְרָא יֶשַׁע - שלח ישועה, גאולה.
• לְעַם נְדָבָה - עם ישראל. נדיב הוא כינוי לאברהם אבינו, על פי הבבלי (חגיגה ג, ע"א): "בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר 'נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם'".
• אֵל דָּגוּל מֵרְבָבָה - כפי שמתואר הדוד בשיר השירים (ה, י): דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. תיאור המדגיש את יופיו, הבולט וניכר לעין גם בין רבבות אנשים.
• בַּת צִיּוֹן הַשְּׁכוּלָה - ציון, שבניה בגלות, מדומה לאם שכולה, כמתואר בישעיהו מט, כא: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה...
• הַיּוֹם גְּעוּלָה - היום, בגלות, היא בזויה ושפלה.
• מְהֵרָה תִּהְיֶה בְּעוּלָה - במהרה תהיה לאשת איש, תשוב ותתאחד עם הדוד, אלוהים.
• אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה - ציון תשמח בבניה השבים אליה, בניגוד למצבה הקודם, בה היתה שכולה וגלמודה. זהו שיבוץ מתהלים (קיג, ט): מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ.
• מַעְיָנוֹת אֲזַי יְזוּבוּן - המעינות יזלו מים, תיאור של השפע העתידי בזמן הגאולה כפי שמתואר למשל אצל יואל (ד, יח): וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים.
• וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן - עם ישראל הנגאל ישוב לארצו. השיבוץ מישעיהו נא, יא: וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.
• וּמֵי יֵשַׁע נִשְׁאֲבוּן - עפ"י ישעיהו יב, ג: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.
• וְהַצָּרָה נִשְׁכָּחָה - הגלות והצרות יישכחו.
• נְחֵה עַמְּךָ כְּאָב רַחֲמָן - הובל את עמך כאב המרחם על בניו.
• יְצַפְצְפוּ - ידברו, ישיבו ויענו לאויביהם.
• עַם לֹא אַלְמָן - כינוי לישראל, המבטא את מסירותו של ה' אליו, שאינו עוזב אותו, על פי ירמיהו נא, ה: כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו.
• דְּבַר ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן בַּהֲקִימְךָ הַבְטָחָה - האל הוא נאמן לקיים את ההבטחה לגאול את עמו. על פי דברים ז, ט: וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר.
• כִּנְבוּאַת אֲבִי חוֹזֶה - כנבואתו של ירמיהו בנבואת הנחמה שלו (לג, י-יא): כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב...קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.
• רְפָא נָא יָהּ כְּאֵבִי וְרֹב פְּשָׁעַי וְרֹב חֹבִי - רפא אותי מכאבי, מחטאי ופשעי, שאף הם כחולי הנזקק למרפא.
• לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה נָא אָבִי וְהוֹשִׁיעָה נָּא וְהַצְלִיחָה - הישועה וההצלחה המבוקשות הן גם למען הקב"ה עצמו. רעיון זה מופיע רבות במסורת התפילה והפיוט - כך למשל ב'אבינו מלכנו' (תפילה הנאמרת בימי צום ותענית, ובימים נוראים): "אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו".
• פְּלֵיטֵי חֶרֶץ - ניצולי האסונות והצרות שחרצו אותות בבשרם.
• בְּלִי צְוָחָה וּבְלִי פֶּרֶץ, אֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה - אין ריבים וקטטות, הכל בשלום ובשלוה. הלשון עפ"י תהלים קמד, יד: אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ.
• חַי [חָזָק, אַמִּיץ] - כינויים לאל. כינויים אלו מופיעים בנוסח המושר, כנראה כדי לחתום את האקרוסטיכון בברכת 'חזק ואמץ' כמקובל בפיוטים רבים. אך בנוסח המקורי של הפיוט מכונה כאן האל בתואר 'חַי', הרווח בלשון התפילה והפיוט ומיוסד על המקרא.
• וּרְאֵה עָנְיִי וְאֶל קָשְׁיִי - הבט אל מצבי הקשה, צרותי ועוניי.
• סְלַח מֶרְיִי וְעִיווּיִ - סלח לחטאי ולאשר עיוויתי, חטאתי. הזיקה ההדוקה שבין קשיי האדם וחטאיו הופיעה כבר במחרוזות הקודמות בפיוט.
• קְשׁוֹר נָא כְּאֵבִי - רפא את כאבי. השימוש בשורש ק.ש.ר במשמעות זו נשען אולי על מינוח דומה בארמית בלשון חז"ל, כפי שמופיע באגדה על המשיח שיושב בשערי רומי, וקושר ומתיר את פצעיהם של החולים שסביבו (ראו בבלי סנהדרין, סג ע"ב).
• בְּבֵית אִיווּיִ - בבית המקדש, המקום אליו אני מתאווה, משתוקק. המרפא לכאביו של הדובר טמון באופן סמלי בהשבתו לבית המקדש.
• בְּנֵה חוֹמוֹת אַרְמוֹנָי וְיָשִׁירוּ שָׁם כֹּהֲנַי - בנה את בית המקדש, מקום שירת הכהנים והלוויים. יש לציין כי גם פיוטו של ר' אברהם אבן-עזרא 'במוצאי יום מכובד', ששימש כנראה השראה לפיוטנו, נחתם בייחולים דומים לבניין הבית: "מִקְדָּשׁ מְקוֹם מְנוּחָתִי / תָּרִיחַ וְתַפְרִיחַ".
• וְקוֹל הוֹדוּ אֶת ה' בְּקוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה - ואז יישמעו קולות שמחה והודיה לה'. הלשון על פי הנביא ירמיהו (לג, יא): קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'.