בהקלטה זו ניתן להאזין לרצף בקשות לאשמורת הבוקר במסורת יהודי כורדיסטן במרחבים של אירביל וסלמאניה. ספר הפיוטים המשמש את הקהילה פותח בתחילת היום, במחזור הפיוטים המושר לפני תפילת שחרית. שורשי מנהג זה קדומים מאד. רבנו בחיי, בן המאה ה־12, שחי סמוך לזמנם של הרס"ג והרמב"ם, כותב בספרו הפילוסופי "חובות הלבבות" כך: "כי תפילת הלילה היא זכה יותר מתפילת היום ...וכבר נזכר יתרון תפלת הלילה בספרי הקודש הרבה. [...]ומי שקבל על עצמו זה הענין ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות או זולתם לפניה" (סוף פרק ו). עדות היסטורית למנהג אנו מוצאים אצל ר' עובדיה מברטנורא, שעלה לארץ ישראל בשנת 1488. וכך תיאר את המנהג בבית כנסת בירושלים: "התפילה אשר יתפללו בכל יום היא בסדור נפלא לא ראיתי כמוהו. בכל יום תמיד, ואפילו בשבת, משכימים קודם עלות השחר שעה או שתיים ואומרים שירות ותשבחות עד שיאור היום." (אפרים יערי, אגרות א"י, עמ' 130) מנהג אמירת הבקשות באשמורת הבוקר התפתח בקהילות שונות ברחבי המזרח וצפון אפריקה. את הבקשות ("שבחות" בנוסח הבבלי) לאשמורת הבוקר נהגו יהודי בבל לומר בכל בוקר (גם בשבת) לפני עלות השחר. לאחר שהשכימו קום לאמירת תיקון חצות, על מנת שלא להעיר את בני הבית הישנים עדיין, היו הולכים לבית הכנסת. שם היו מתאספים כולם וממתינים לזמן שבו ינץ השחר וניתן יהיה להתפלל שחרית. באותו זמן דמדומים של בין סוף הלילה לתחילת היום, זמן שאינו יום ואינו לילה ומסוגל לישועות, היו שופכים את לבם לפני ריבונו של עולם ואומרים לפניו תחינות ושבחות. בהשראת המנהג הבבלי נהגו גם יהודי כורדיסטן. עם השנים התרכז המנהג בשבתות בבוקר וכן בזמנים נוספים במהלך השבת, כל משפחה ומנהגה. רפרטואר הפיוטים ברצף זה הוא מצומצם ומזוקק יחסית. הוא מורכב משלוש קבוצות עיקריות הבנויות בסדר כרונולוגי: קבוצת שירים אחת היא של משוררי ספרד (המאות ה־10 עד ה־12), כמו ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי ור' אברהם אבן עזרא; קבוצה שנייה ומשמעותית ביותר היא שירת חכמי הקבלה, בעיקר מתקופת צפת של המאה ה־16 כמו: ר' ישראל נגא'רה, ר' אלעזר אזיכרי, שמעיהו קוסון. שכבה שלישית היא של משוררי המרחב הבבלי. רובם הגדול של השירים הם בבחינת הכנה לתפילה, שיחה של האדם עם הבורא, באופן שמעורר את הכוח שיש לשירה־תפילה: כל ברואי מעלה ומעלה יעידון יגידון, אגדלך, אדון עולם, ידיד נפש, אל בשירי זמרה בוחר. לחני הפיוטים ברובם נוגים ובמשקל רחב, באופן שמתאים לזמן שבו הם מושרים, עלות השחר, מעבר בין חושך לאור, בין גלות לגאולה, זמן של התבוננות, פנימיות וכוונה. לקראת הבוקר והזריחה, סוף המהלך אופי השירים הופך מעט נמרץ, בסולמות שמחים יותר ומלאי תקווה.
|