על בהונות

"לפעמים היא תוהה לאן נעלם. למרות שכמעט שנתיים אין לה סיבה לדאוג, היא לא ממש מאמינה שהוא איננו ניצב מאחורי דלת, או יושב על הספסל בגן מול ביתה, או ממתין מנומנם במכוניתו. מדי פעם היא בטוחה שראתה את צלו בעקבותיה, או חשה את חום גופו חומק לידה, ברור ובהיר לרגע ואז נמוג. גם אחרי שפנו איש לדרכו ממשיך אוריאל, אהוב נעוריה של נעמי, לעקוב אחריה בעיקשות: הוא כותב אליה, שותק אליה בטלפון, קשוב לנשימתה, מתעד את לכתה ובואה ומבטיח איחוד מחודש ומזהיר. במשך שנים נעמי כבולה, ממתינה ונזהרת. היא עושה כל שביכולתה לשכוח או להישכח, לקיים מראית עין של חיים עצמאיים ולשמש אם ראויה לדנה, בתה העקשנית, המסרבת לחוש בסכנה האורבת לשתיהן. ואז, ביום בהיר אחד, אוריאל נעלם, אבל במקום לחוש הקלה ושחרור נותרת נעמי חסרה וחרדה, ולבה מנחש שרק לקח לעצמו הפוגה, והנה, עוד מעט - אולי עוד היום, אולי בעוד רגע - ישוב ויתבע את עלבונו. בעודה תוהה על מסתורין היעלמותו, היא נכבשת באהבה חדשה ומפתיעה, שפורעת שגרה מוקפדת, ארוכת שנים. האם יודעת נעמי בלבה שאיחרה את המועד? שהיא זו שחוללה הכול? האם תוכל לחיות בלי אוריאל? ; אם תוכל לעמוד בגילוי סוד היעלמו? שלוש הדמויות הללו - האם, בתה ואהוב לשעבר, מוצאים עצמם לכודים בתוך משולש בלתי אפשרי של תשוקה וכמיהה לשחרור, כשסוד אחד, הממתין לפיענוח, מרחף על ראשיהם כמשקולת שמאיימת להישמט ולרסק הכול" -- מן המעטפת האחורית.