• בְּיוֹם שַׁבָּת אֲשַׁבֵּחַ לְאֵל חַי גּוֹאֲלִי – שבת היא זמן של שבח והודיה לאל. כינויי האל מבוססים, בהיפוך סדר, על איוב (יט, כה): וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם. • וְאַקְרִיב קָרְבְּנוֹת רֵיח בְּיוֹם שׁוּב הֵיכְלִי – ובעתיד, כאשר יבנה הקדוש ברוך הוא מחדש את המקדש בירושלים, אקריב לו קרבנות ויעלה ריחם הטוב לפניו. טורי הפתיחה לשיר יוצרים תקבולת בין השבת למקדש, ובין תפילה לקרבן, וזאת תוך שימוש בלשון דומה – 'בְּיוֹם שַׁבָּת'/ 'בְּיוֹם שׁוּב הֵיכְלִי'. שתי ההקבלות נשענות על מסורות רווחות מאוד בספרות חז"ל (למשל בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות, כו ע"א: "תפילה במקום קרבן היא", ובדרשות הרבות על הפסוק מספר ויקרא כו, ב: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'). • שְׁחִי לָאֵל יְחִידָתִי בְּקוֹלֵךְ הַלְּלִי – השתחווי נפשי לאל, ושבחי אותו בקולך. לשון הפיוט רומזת לפיוט קדום יותר, רשות ל'נשמת' מאת ר' שלמה אבן-גבירול – 'שחי לאל': "שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה". 'יְחִידָתִי' – נפשי, על פי המדרש (בראשית רבה, פר' יד ועוד): "חמשה שמות נקראו לה [=לנפש]: נפש, נשמה, חיה, רוח, יחידה... יחידה – שכל האיברים מִשְׁנַיִם שניים והיא יחידה בגוף". • וְזִכְרִי יוֹם מְנוּחָתִי וְעֻלּוֹ תִסְבְּלִי – וזכרי את השבת, וקבלי עלייך את העול שבשמירתה. תיאור השבת כיום מנוחה מוכר מן המדרש וממסורת הפיוט, ומבוסס על תיאורה במקרא (דברים ה, יג): וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. • וְהוֹסִיפִי בְּשִׂמְחָתִי וְאַל תִּתְאַבְּלִי – הוסיפי שמחה על שמחתי, לכבוד שבת, והתרחקי מן העצב והאבל האסורים בה – רעיון המובע בהקשרים רבים, למשל בחתימת נוסח 'מי שברך לחולים' הנאמר בשבת: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". • וְלִבִּי טוֹב וְשָׂמֵחַ בְּחֵן מִתְנַהֲלִי – בשבת לבי טוב עלי, וכל הנהגותיי מתנהלות בנועם – ולכן אל לך נפשי, כאמור, להטרידני בעצב. טור זה, יחד עם הקודם לו, נשענים על פסוקים מנבואת ישעיהו (נח, יג-יד) הנאמרים במנהג חלק מעדות ישראל בקידוש של שבת: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. • לתלך אליום צח... – אם במחרוזת הקודמת תיאר המשורר את מנוחת השבת במונחים הלכתיים, הרי שבמחרוזת זו הוא מוסיף למנוחה זו מימד נוסף – אהבת האל, הממלאת אותו עונג ביום השבת. • ולא נדכר למא נכסב ולא מהרה נביח – אהבה זו מוצגת כניגוד לגוף ולחומר המעכבים את הנפש מלהשיג את ידיעת האל, ומונעים מנוחה אמיתית. • ואלאשגאל כלהא נטרח לסרן חאצלי – ה'סוד' המפורסם הרמוז כאן הוא מנוחת השבת עצמה, אליה שואף המשורר. • מְנוּחָה הִיא לְכֻלָּנוּ וְעֹנֶג יוֹם שְׁבוֹת – השבת מעניקה מנוחה ועונג לכל, כאמור בפסוק שכבר צוטט לעיל מספר דברים (ה, יג). השימוש במונח עונג נשען על דברי ישעיהו שצוטטו קודם לכן (נח, יד): אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. • וּמַה יָּפֶה הֲדָרֵנוּ בְּכֹל הַמַּצְּבוֹת – כנראה פירושו: מה נאה היא השבת, שהיא הדר לנו מכל הזמנים. המשורר מחדש שימוש ב'מצב' לציון 'זמן'. • וּבִזְכוּתָהּ יְחַיֵּנוּ אֲדוֹן הַמִּפְעֲלוֹת – בזכות השבת יעניק לנו האל, אדון כל המעשים, חיים. אֲדוֹן הַמִּפְעֲלוֹת – אחד מכינויי האל בלשון הפייטנים, מבוסס על תהלים (סו, ה): לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. • בְּלֵב שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ יְרַפֵּא מַחֲלִי – האל ירפא אותי ממחלתי, כאשר לבי יבטח בו בשלום ובשלווה. ברוח האמור בתהלים (לב, י-יא): רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב. • בארץ אללה יוקפנא... – כעת פונה המשורר להתפלל ולייחל לגאולה ולהשבת ישראל לארצו. • אלאהי גל כאלקנא... – התמונה האידילית של התמזגות הנפש עם האל בשבת, שעמדה במוקד המחרוזות הקודמות, מתחלפת כעת בתמונה של חטא המפריד בין ישראל ואלוהיהם, חטא שהפייטן בוטח ביכולת הקדוש ברוך הוא למחול עליו. • נְעִים דַּעַת שְׁמוֹר שַׁבָּת כְּתָקְנוֹ וּשְׂמְחָה – פנייה למאזין, אשר דעתו נתונה לקיום מצוות האל: הקפד על שמירת השבת כראוי, בשמחה. שמחת השבת מודגשת במקורות רבים, כדוגמת נוסח תפילת שחרית של שבת: "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי". • וְזֶה עִיקַר יְסוֹד הַדָּת שְׁמוֹר אַל תִּשְׁכְּחָה – השבת היא עיקר ושורש הדת, אל נא תשכח זאת. נראה שהפייטן רומז לדברי המדרש בכמה מקומות, למשל בשמות רבה (פרשה כה, יב): "אמר רבי לוי: אם משמרים ישראל את השבת כראוי, אפילו יום אחד, בן דוד בא; למה? שהיא שקולה כנגד כל המצות". • וְכָל שֶׁחִלְּלָהּ יוּמָת סְקֵלָה נוֹכְחָה – כל המחלל את השבת חייב מיתה, והסקילה, שהיא אחת מארבע מיתות בית-דין, מזומנת לו כעונש, ככתוב (שמות לא, יד): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. זיהויה של המיתה בשבת כמיתה בסקילה דווקא מוזכרת במקומות רבים בספרות חז"ל, למשל בקביעה הבאה המופיעה בתלמוד הבבלי, (שבת קנד, ע"א): "המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו [=על עשיית אותו דבר בשוגג, בלי כוונה] חטאת [=קרבן חטאת שחייבים להביא בסיטואציות מסוימות למקדש] – חייבין על זדונו [=על עשייתו בזדון, בכוונה] סקילה". • וְאֵין בָּהּ לַעֲשׂוֹת טֹרַח וְחֶשְׁבּוֹן מִפְעֲלִי – ואסור לטרוח בשבת ולערוך בה חישובי ממון ועסקים, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שבת, פרק כג, הל' יח): "אסור לחשב חשבונות שהוא צריך להן בשבת, בין שעבר, בין שעתיד להיות". • יגב פיה נדכר אלעלמא... – מחרוזת זו כולה ממשיכה את האמור בטור האחרון של המחרוזת הקודמת, על דרך הניגוד: אל מול חשבונות של חול, האסורים בשבת, מצווה על האדם לזכור בשבת את התורה ומצוותיה ולהגות בהן, עד שישכח את כל הדאגות המטרידות אותו בששת ימי המעשה. • וכיר אללה לא יברח עלינא שאמלי – אז ירעיף עלינו הקדוש ברוך הוא מטובו, כהבטחה הגלומה בנבואת ישעיהו שצוטטה כבר לעיל (נח, יד): אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. • וְזֶהוּ יוֹם אֲשֶׁר שָׁבַת וְהִשְׁלִים כָּל יְצוּר – יום השבת הוא היום בו שבת האל ממלאכת בריאת העולם, והשלים את בריאת כל היצור אשר על פני האדמה. ככתוב בתיאור הבריאה בספר בראשית (ב, א-ג), הנאמר גם בקידוש של שבת: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. • וְצִוָּה עָם בְּנֵי דַעַת אֲדוֹן נוֹרָא וְצוּר – וציוה הקדוש ברוך הוא את עם ישראל. 'אֲדוֹן נוֹרָא וְצוּר' – כינויים לאל בלשון המקרא, למשל בתהלים מז, ג: כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ, ובשמואל א, ב, ב: אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. • וְאָמַר זֶה יְהֶא נַחַת וְלָהּ עַמִּי שְׁמוּר – הקדוש ברוך הוא אמר לעמו לנוח בשבת ולשומרה. לפי פרשנות זו, הפייטן שינה מ'שָׁמוֹר' ל'שְׁמוּר' לצורך החרוז; אפשרות אחרת היא להניח שהפייטן שינה לצורך החרוז מ'שָׁמוּר' ל'שְׁמוּר', ואו אז פרשנות הטור היא שבזכות קיום השבת ישראל זוכים להיות שמורים ומוגנים, כדברי חז"ל בכמה מקומות (למשל במדרש ההלכה התנאי מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא ד'ויסע', פרשה ד): "רבי אליעזר אומר: אם תזכו לשמור את השבת, תינצלו משלש פורעניות – מיומו של גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומיום דין הגדול". • וּבָהּ תִּזְכֶּה עֲדֵי נֵצַח וְתִרְאֶה צַהֲלִי – על ידי שמירת השבת תזכו להגיע לקץ הימים, זמן בו אני אשמח בגאולתכם. • סְעוֹדוֹת תַּכְּנָה שָׁלֹשׁ – בשבת עליכם לאכול שלוש סעודות, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ל, הל' ט): "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת, אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל". סוף הטור – 'וְתִשְׂמַח לַחֲזוֹת' נמשך על דרך הפסיחה לטור הבא. • וְתִשְׂמַח לַחֲזוֹת בְּסוֹד חָכְמָה וְלֹא תָמֵשׁ וְתִתְבּוֹנֵן בְּזֹאת – בשבת תתבונן בשמחה בסוד התורה, ולא תחדל מלהתבונן בה. 'וְלֹא תָמֵשׁ' – לא תעזוב זאת; על פי שופטים (ו, יח): אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ. • וְתִתְכַּוֵּן וְתִתְקַדֵּשׁ בְּדֵעוֹת עוֹלְזוֹת – ותהא כל דעתך נתונה בקדושה לעיסוק בתורה המשמחת. • בְּקַבָּלָה וְסוֹד תִּפְתַּח תְּהֶא חֵן נִגְמְלִי – בשבת תוכל לעסוק אף בסודות התורה, ועימך יגמול הקדוש ברוך הוא וירעיף עליך חן ונועם. • פתא מן אתבע דינה – בחתימת השיר משבח הפייטן את מי שיקיים את השבת כראוי, ומתוך כך יזכה להגיע לגן עדן, ולהשיג את סודות התורה. מחרוזת זו מהווה מעין סיכום ממצה של כל הרעיונות שהובעו בשיר עד כה.
|