תהלים קמה: תהלה לדוד

(א) הכותרת תְּהִלָּה לְדָוִד מתארת את עניינו - זהו פרק תהילה שאין בו דברי בקשה ותחנונים.

אֲרוֹמִמְךָ, אכבד אותך, אגדל שמך, אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ. השבח שייאמר בהמשך מתייחס אליך הן כאלוקי העולם, הזן וחונן את עולמו, הן בהיותך מלך ומושל. וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד.

(ב) בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ, תהילתי היא יומיומית, אבל גם מעבר לזמן - וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד. (ג) גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְעם ריבוי התשבחות, הרי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. כל התהילות והתשבחות לא יוכלו לתאר את כל גדולתו, שהיא מעבר להשגה האנושית ואיננה ניתנת להבנה או לחקירה. (ד) דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ. כל דור מעביר לדור הבא אחריו את השבחים שהוא אומר לאלוקים. כך תהילת ה' כוללת את שבחי העבר עם השבחים המתחדשים בכל תקופה. ולא את החסדים בלבד הם מציינים, גם את גְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ. (ה) את הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ, תפארתך ויקרך וְאת דִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה, אספר. (ו) ואת עֱזוּז, כוח נוֹרְאֹתֶיךָ, מעשיך העצומים המטילים אימה יֹאמֵרוּ, וגם את הפן האחר, את גְדֻלָּתְךָ, הצד הרך והרחום יותר, אֲסַפְּרֶנָּה. (ז) את זֵכֶר, הזכרת רַב טוּבְךָ, טובך הרב יַבִּיעוּ בני הדורות, וְעל צִדְקָתְךָ שאתה עושה אתם ועם העולם כולו הם יְרַנֵּנוּ.

והתהילה עצמה: (ח) חַנּוּן וְרַחוּם ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם, סבלן לבריותיו וּגְדָל חָסֶד. (ט) טוֹב ה' לַכֹּל, וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. חסד ה' אינו ניתן רק לחלק מן הבריאה; הוא כללי ומאוזן. ה' טוב גם לאלה הנמצאים למעלה וגם לאלה שלמטה, והוא מרחם על היצורים הטורפים כמו על הנטרפים. (י) על טובך לכול ועל רחמיך כלפי הכול יוֹדוּךָ, ה', כָּל מַעֲשֶׂיךָ, יצוריך, וַחֲסִידֶיךָ, הדבקים בך וקרובים אליך יותר יְבָרְכוּכָה. (יא) ובאופן מוגדר יותר - את כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ, יספרו, ועל מעשי גְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ. (יב) דיבורים אלה חשובים לנו משום שהם באים לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם את גְּבוּרֹתָיו של ה' וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ. ומשבחי מלכות ה' - (יג) מַלְכוּתְךָ, המתבטאת בקבלת מרות ביודעין וברצון, היא מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים, נצחית, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ, המבטאת את כוח ה' בעולם גם כאשר בני האדם אינם מכירים בו ואינם מודעים אליו, בְּכָל דּוֹר וָדֹר. לפי סדר הא"ב היה אמור להיות פה חרוז נוסף המתחיל באות נ', ואכן חכמים דרשו את הדילוג לאות ס'. (יד) סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים, אלו שאינם יציבים ומטים ליפול, שנזקקים לסמיכה ותמיכה כדי שמעידתם לא תהיה נפילה גמורה, וְהוא זוֹקֵף קומה לְכָל הַכְּפוּפִים.

ומכאן ליחס הדו-כיווני בין ה' לברואיו: (טו) עֵינֵי כל הבריות אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, מקוות. אתה הוא מקור כל התקוות, ואכן, אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. (טז) אתה פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, חסד, טובה וברכה; את מה שהוא רוצה ומשתוקק אליו; או: את הרצון לחיות. (יז) צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו. הואיל וידיעתנו מוגבלת, נראה לנו לפעמים שאין צדק בדרכי העולם. על כן מוטל עלינו להודיע שלאמתו של דבר הצדק האלוקי כולל ומקיף הכול. ונוסף על כך ה' גם חָסִיד, עושה חסד מעבר למה שמתחייב על פי הצדק, בְּכָל מַעֲשָׂיו. (יח) קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, הפונים והמתפללים אליו. זהו הפסוק היחידי במזמור ששני חלקיו אינם מחוברים זה לזה ב-ו' החיבור. כאן חלקו השני של המשפט מגדיר את חלקו הראשון: אחרי האמירה שה' קרוב לכל קוראיו, באה הבהרה - לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, קרבתו זו של ה' לקוראיו חלה רק על הקוראים אליו באמת. (יט) כאשר יראיו קוראים לו, אזי רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה, ימלא, וְאם הם נזקקים לעזרה, אזי אֶת שַׁוְעָתָם, תחנוניהם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם. (כ) שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו, וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.

ולסיכום: (כא) תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי. אני, המשורר, מבטא בזה את תהילת ה', ומקווה שיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר, כל אדם, ואולי גם כל יצור, את שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.

פירוש הרב אבן ישראל שטיינזלץ לקוח מתוך התנ"ך המבואר בהוצאת שפע וקורן ירושלים.