מגילת שיר השירים היא אחת מחמש המגילות שבתנ"ך ומקובל ליחס את כתיבתה לשלמה המלך. המגילה מתארת תמונה לירית-רומנטית ובנויה מסדרה של שירי אהבה ציוריים ופיוטיים בין בני זוג, גבר ואישה. בניגוד לרוב חלקי התנ"ך, בשיר השירים לא מופיע שם ה' אפילו פעם אחת, ואין בו נסים, מצוות או נבואה גלויה. במסורות הספרדים והחסידים נהוג לקרוא את מגילת שיר השירים לפני כניסת השבת, ביחידות או בבית הכנסת. במסורות רבות נהוג לקרוא אותה בתום ליל הסדר, וכן במהלך חג הפסח. לא תמיד הייתה המגילה חלק מן הקאנון היהודי. בתחילה, נחלקו חז"ל על מעמדה, אולי בשל אופחיה המיוחד. ידועים דבריו של התנא רבי עקיבא, הטוען שאין ספק במעמדו של שיר השירים כחלק מספרות הקודש ואף מפִסגתה: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים." (משנה ידיים ג, ה). פסוקיה מלאי הקסם של המגילה היו מקור למדרשים ולפירושים רבים מאוד: החל בדרשות חז"ל ועד לספרי פירושים הנכתבים גם בימינו אנו. רבים מן המדרשים והפירושים הללו לא ראו במגילה רק שירי אהבה ארציים, אלא את סיפור אהבתם של הקב"ה וכנסת ישראל. פירוש זה יוצר דגם של מערכת יחסים מאוד קרובה ואינטימית בין האדם לאלוהים, מערכת שמבוססת על אהבה, נאמנות וקרבה. דוגמא לכך אפשר לראות במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דשירה): "ר' עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם, בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר, 'מה דודך מדוד שככה השבעתנו?' [...] וישראל אומרים להם לאומות העולם: מכירין אתם אותו? נאמר לכם מקצת שבחו: 'דודי צח ואדום דגול מרבבה'. כיון ששומעין שכך שבחו, אומרים לישראל: נלכה עמכם. שנאמר 'אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך'. וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו, אלא 'דודי לי ואני לו' וגו'. 'אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים'" (שיר השירים ו' ג).
|