וידוי מפורט וארוך על חטאים שונים, חטאי הפרט והכלל; המשך של הוידוי הרגיל של יום הכיפורים. מכונה גם "וידוי רבה", כלומר: הוידוי הגדול. במהלך יום הכיפורים נאמר וידוי זה תשע פעמים הוידוי הגדול נאמר גם בתפילת היחיד (לחש) של מנחה בט' בתשרי – האחרונה שלפני יום כיפור; תיקְּנוּ לומר אותו בתפילת המנחה מפני החשש, שמא יינזק האדם חלילה בסעודה המפסקת וימות בטרם הִתְקדּשׁ היום, וכך ימצא את מותו חלילה בלא הזדמנות לוידוי. וידוי "על חטא" מאורגן בסדר אלפביתי, ותוך שימוש בביטויי קבע: כל שורה נפתחת ב"עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּ..." או ב"עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם... " (בצירוף ו"ו החיבור בכל שורה שמספרהּ זוגי); לאחריהם בסדר אלפביתי מסודרים סוגי חטאים שונים, או מאפיינים מסויימים של החטא. אצל הספרדים, מסודרים החטאים בסדר אלפביתי ישר והפוך (מאל"ף על ת"ו, ולאחר מכן מת"ו עד אל"ף; סדר הידוע בתור: תשר"ק), בעוד אצל האשכנזים מאל"ף עד ת"ו כפול: (לכל אות – שתי עבירות). הוידוי מזכיר חטאים בצורה ספציפית מצד אחד וכללית מצד שני: המתפללים מתוודים על חטאים ספציפיים כמו "שנאת חינם", "גילוי עריות", "כחש וכזב" ו"זלזול הורים ומורים", וכן על גורמים או מאפיינים כלליים יותר של עבירות, כמו "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּסֵּתֶר" או "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים". בחלק האחרון של הוידוי כלול גם וידוי כללי יותר ("על חטאים"), המונה קטגוריות-על שונות, של עבירות מדרגות חומרה שונות: "עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנַחְנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם עַל בִּטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה", "עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית-דִּין", "עַל חֲטָאִים שֶׁאָנוּ חַיָּבִים עֲלֵיהֶם עוֹלָה" ועוד. הסיבה לאמירת וידוי ארוך ומפורט, הגם שמרבית המתפללים לא חטאו בכל אחד ואחד מהחטאים שהם מזכירים בו, היא הידיעה כי "כל ישראל ערבים זה לזה", כפי שלימדו חז"ל (שבועות ל"ט); זוהי תפיסה קולקטיבית, הרואה אחריות של היחיד לחטאי הכלל או לחטאים של אנשים פרטיים אחרים. על פי תפיסה זו, היהודי אחראי לאחר; לא רק על עצמו, אלא גם על עמו. הנחת המוצא כאן היא שיש לפְּרט יכולת להשפיע על פרטים אחרים מלבדו, ועל הכלל כולו, ולפיכך הוא נותן את הדין גם על מעשיהם. לפי פרשנות נוספת, האדם מתוודה – כפי שנזכר במפורש בוידוי בנוסח הספרדים – גם על עבירות שעשה בגלגולים קודמים, ולכן עליו להתוודות על כל רשימת העבירות אפילו אם יודע שלא עבר עליהן בימי חייו, שמא בגלגולים אחרים כן עבר עליהן. הוידוי נאמר, כאמור, פעמיים בכל אחת מחמשת התפילות של יום הכיפורים, לילה ויום כאחד: פעם אחת בתפילת היחיד, בלחש, ופעם שנייה בחזרת הש"ץ בקול רם. בעדות הספרדים נהוג שהקהל משתתף אף הוא בוידוי שאומר שליח הציבור: בסוף כל שורה עונה הקהל ביחד "תמחול" או "תסלח" לסירוגין, ואם מדובר בחלק האחרון של הוידוי ("על חטאים") – עונה הקהל "תמחול ותסלח" או "תסלח ותמחול" לסירוגין. בעדות אשכנז נהוג שהקהל שר כמעיין פזמון חוזר "וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ". בשני המנהגים הקהל הוא חלק פעיל מן הוידוי, ומשתתף בו באופן קולקטיבי בשירה משותפת. הדבר ממחיש בפועל את תפיסת "כל ישראל ערבים זה בזה" שהזכרנו קודם, ומעמיד את כל המתפללים במעמד מיוחד ומרגש של אחדות בפני האל ביום הדין.
|