שובב לציון

הפיוט "שובב לציון" מופיע במחזורים ובקבצי פיוטים של יוצאי ספרד החל מהמאה השמונה עשרה. איננו יודעים דבר על אודות מחברו, מלבד שמו שאול, כפי שניתן ללמוד מהאקרוסטיכון בראשי בתי הפיוט. בספרים נחשב "שובב לציון" כפיוט לשמחת תורה, אולם הנושא שלו איננו התורה או שמחת הרגל, אלא הכמיהה לגאולה, לקיבוץ גלויות ולחידוש עבודת המקדש בירושלים.

מילות הפיוט הן תפילה לגאולה, ופזמונו החוזר, "שובב [במשמע: השב] לציון את המוני", מדגיש זאת. בבתים מוסט המיקוד בהדרגה מעולמו של הפייטן המתפלל לעולם הגאולה הנכספת. בתחילת הבית הראשון הפייטן מתאר את עצם מעמד התפילה - "אֲסַלד בחילי אערוך פילולי". בסוף הבית הזה ובבית השני הפייטן מייחל לרגע בוא הגאולה ומתייחס אליו לפי סדר האירועים העתידי המתואר אצל נביאי ישראל ובמקורות חז"ל: בואו של אליהו הנביא מבשר הגאולה, שמיעת קול השופר, קיבוץ הגלויות, ולבסוף - חידוש המלוכה והכהונה. בבית השלישי והאחרון מתאר הפייטן את הכהן הגדול ואת עבודתו בבית המקדש. הפייטן מדגיש את עבודת יום הכפורים, שבה היזה הכהן (שמכונה בפיוט "מקטיר קטורת") שבע פעמים מדם קרבן הפר ומדם קרבן השעיר לפני הכפורת, המִכסה מזהב ועליו הכרובים, שהיה מונח על ארון הברית בקודש הקודשים. הפזמון וכל אחד מן הבתים מסתיים בביטוי "אמן ה'". ביטוי זה כלשונו אינו נמצא בכתובים, אך נמצאים ביטויים דומים לו שכוללים הודיה לה', כמו "אמן והלל לה'" (דברי הימים א', טז לו.) ו"אמן הללויה" (תהלים קו מח). קרוב לוודאי שכוונת הפייטן בביטוי "אמן ה'" דומה למשמעותם של ביטויים אלו.

למרות מקורותיו הספרדיים של הפיוט, הוא הפך לאחד הפיוטים המרכזיים דווקא במסורת משהד שבאיראן. יש לשער שיהודי עיר זו נחשפו לפיוט במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה, עם הגעתם לאיראן של ספרי תפילה ספרדיים שהודפסו בוונציה ובליוורנו. נעימת הפיוט במשהד שייכת בסגנונה למוזיקה הפרסית העממית. המקצב של נעימת הפיוט (שש שמיניות בדגש על השמינית הרביעית) הוא היסודי והנפוץ ביותר במוזיקה הפרסית העממית. מקצב זה מוטבע כל כך עמוק בנפש הפרסית עד שהוא זכה לכינוי "שיר-י מאדר", חלב אם, המרמז על כך שהפרסים יונקים אותו עם חלב אמם.