• רוֹפֵא מְשׁוּבָה – כינוי לאל, המשמש עבור ישראל מעין רופא המרפא אותם ממשובותיהם ומיישר את דרכם. מקור הביטוי בנבואת הושע (יד, ה), המשמשת כהפטרה בשבת 'שובה' - אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה: • שַׁבָּת שׁוּבָה – השבת שחלה בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. היא נקראת שבת 'שובה' על שום המילה הפותחת את ההפטרה הנקראת באותה שבת ומעוררת לתשובה: שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ (הושע יד, ב). אֱמוּנִים: כינוי לעם ישראל, המאמינים בקדוש ברוך הוא. מקור הביטוי בתהלים (לא, כד). • עֵדוּת נֶאֱמָנָה – כינוי לתורה, שהיא עדות לברית בין הקב"ה לעם ישראל. הביטוי על פי האמור בתהלים (יט, ח): תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ; עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי. אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה – המשורר מזכיר לקב"ה את הבטחתו לאהוב ולסלוח לעמו על משובות וחטאים. השיבוץ מתוך הפטרת 'שובה' לשבת תשובה שהוזכרה לעיל (הושע יד, ב). • לְזֶרַע מִי מָנָה: עם ישראל, שלא ניתן למנות אותו, כפי שמופיע פעמים רבות במקרא, ראו למשל הושע (ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא–יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר... • חֵלֶק הִיא וּמָנָה לְעוֹלָם נִצָבָה – התורה, הקיימת לעולם, והיא חלקו של עם ישראל שניתן לו מאת הקב"ה. מְתוּקָה הִיא בְמֶרֶץ וּבָהּ יִפְרוֹץ פֶּרֶץ
|