שמם הר ציון

• שָׂמֵם הַר צִיּוֹן בַּעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ - במגילת איכה מתואר צערם העמוק של עם ישראל בעקבות חרבן המקדש: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ (איכה ה, יז-יח). הר ציון הוא כינוי לבית המקדש (ראה שמות רבה לו, א). וכאן מדגיש המשורר כי שממותו של הר ציון - המקדש היא בעוונותינו, כמו שדרשו חז"ל "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא פ"א, ה"א).
• לֹא מִקְדָּשׁ וְלֹא כֹהֵן לְכַפֵּר עַל עֲדָתֵנוּ - ע"פ ברכת קדושת היום של תפילת מוסף של יום הכיפורים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו... ואין אנו יכולים להקריב לפניך קרבן ולא כהן גדול שיכפר בעדנו".
• הֵבֵאנוּ דְבָרִים תַּחַת קָרְבְּנוֹתֵינוּ - במקום להקריב קרבנות אנו מביאים אתנו תפילה. מלשון הפסוק "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (הושע, יד, ג).
• וּנְשַׁלְּמָה פַרִים שְׂפָתֵינוּ - הפזמון החוזר הוא מילות הפסוק בהושע יד, ג שעליו דרשו חז"ל כי התפילה היא תחליף לקרבנות.
• חָרֵב מְקוֹם שִׁבְתִּי וְשָׁמֵם בֵּית תִּפְאַרְתִּי - ירושלים ובית המקדש, עליהם נאמר בחורבנם: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה (ישעיהו סד, ט-י).
• אָפֵס עֲנַן קְטָרְתִּי - ביום הכיפורים מצווה הכהן הגדול להקטיר את הקטורת בקודש הקודשים כמו שכתוב (ויקרא טז, יג): וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. הקטרה זו מבטאת את שיאה של עבודת בית המקדש. היא נעשית רק אחת בשנה ביום הכיפורים ורק ע"י הכהן הגדול. ולכן בחר המשורר לתאר את חסרון עבודת יום הכיפורים כולה (שהיא מצוות עשה אחת הכוללת פרטים רבים) בחסרון ענן הקטורת. אָפֵס עֲנַן קְטָרְתִּי - תם וכלה. הלשון אָפֵס לקוחה מסיפור הרעב במצרים בימי יוסף שתם הכסף ובאו המצרים אל יוסף ואמרו (בראשית מז, טו): הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.
• וּמִזְבֵּחַ אֵין אִתִּי - להקריב עליו את חטאות יום הכיפורים.
• לֹא נִשְׁאַר בִּלְתִּי תְּפִילָּתִי בְּגִשְתִּי - השיבוץ לקוח אף הוא מסיפור יוסף (שם, יח) לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. המשורר, בחן רב, משתמש באותן המילים המתארות את התלות הגשמית הטוטאלית של המצרים ביוסף, כדי לתאר את התלות הטוטאלית של עם ישראל, ברוח ובחומר, בקב"ה. אולם בעוד שהמצרים הציעו את כל אשר להם - גופם ואדמתם ליוסף בעבור לחם לאכול, המתפלל יודע ומבין שכל מה שהקב"ה רוצה ממנו הוא את תשובתו האמיתית ותפילתו הכנה.
• שָׂא מֶרְיִי וּבָשְׁתִּי - הסר ממני את חטאי ואת עווני על שהמריתי את פיך. גם כאן רמז ליוסף שביקשו ממנו אחיו (בראשית נ, יז): וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ. מֶרְיִי - אשר פשעתי בכך שהמריתי פיך וּבָשְׁתִּי ומעשי הרעים המביאים עלי בושת וקלון (ועיין עוד שמות כג, כא ומכילתא דרשב"י שם).
• כְּמוֹ בְּיַד עִתִּי - איש עתי הוא האיש שהופקד על לקיחת השעיר לעזאזל אל המדבר. ביום הכיפורים הובאו שני שעירים ועליהם הטיל הכהן הגדול גורלות. השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל, נושא על ראשו כביכול את עוונות בני ישראל, ומיתתו בדרדור מן ההר מסמלת את מחיית החטאים. המשורר מבקש איפוא, שהקב"ה יכלה ויסיר את חטאינו, גם אם המעשה הסימבולי אינו יכול להתבצע כיום.
• תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ תִּכְבוֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ - ע"פ נבואת מיכה (ז, יח-יט): מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: גם בנבואה זו חוזר העניין של נשיאת העון - דהיינו הסרתו ומחיקתו כלא היה.
• עַם נִרְפָּס וְנִדְלָח - מלשון הכתוב (יחזקאל לב, ב): וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם. וכוונת המשורר שמצבו של עם ישראל רמוס ועכור. וְנִדְלָח - נעכר כמו מים דלוחים.
• רְצֵה אֵל טוֹב וְסַלָּח - את העם הזה, כמו שנאמר (תהלים פו, ה): כִּי אַתָּה ה' טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ. ובזה שוב רומז המשורר שהקב"ה רוצה את כוונת הלב האותנטית של האדם.
• וְשַׁוְעָתָם תִּצְלַח כַּקְטֹרֶת מְמֻלָּח - תפילתם תבקע את השמים ותתקבל ברצון כמו קטורת אשר נאמר בה (שמות ל, לה): וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. דהיינו שהסמים שבה שחוקים ומעורבים היטב.
• וְרָב כֹּפֶר תִּשְׁלַח לְכָל עוֹן נֶאֱלָח - תכפר על כל עוון נתעב (הלשון ע"פ איוב טו, טז).
• וְחַטָּאתָם תִּסְלַח כְּעַל שָׂעִיר מְפֻלָּח - תסלח לכל החטאים כאילו היו מונחים על ראש השעיר לעזאזל שנהיה מפולח - נבקע ונעשה אברים אברים. שכן השעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות (רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"ב).
• בְּעֵת רָצוֹן עֲנֵנוּ - בזמן התפילה, הלשון ע"פ ישעיהו מט, ח: כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת.
• וְאַל תִּבְזֶה עֱנוֵּתנוּ - אל תתעלם מצעקתנו בדלותנו, כמו שנאמר (תהלים כב, כה): כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.