פיוט מאת ר' יהודה בר לאון קלעי, מחכמי יוון במאה ה-18, העשוי במתכונת ה'כתובה' לחג השבועות מאת ר' ישראל נג'ארה. הפיוט נכתב במקור בלאדינו, והוא מובא כאן בתרגומו של ד"ר אבנר פרץ. מצד אחד, ניכרת בפיוטו של הרב קלעי הזיקה העמוקה לכתובה המפורסמת של ר"י נג'ארה: בשתי היצירות מתואר מעמד הר סיני כמעמד של חופת-נישואין, ושתיהן עושות שימוש ספרותי מתוחכם בלשון המשפטית ה'יבשה' של הכתובה. אך מצד שני, עיון קפדני יותר חושף גם את ההבדלים הברורים ביניהן, ובראשם ההבדל בזהות החתן והכלה: בעוד שבכתובה הראשונה החתן הוא הקב"ה, והכלה – ישראל, הרי שבכתובה השנייה ישראל הם החתן, והכלה היא התורה; בכתובתו של הרב קלעי מועמדת התורה מחדש במרכז, רק שם חדל הקב"ה מלהיות החתן, והופך לאבי הכלה. אפשר לשער בנקל את המניעים למהלך הפייטני בכתובה המאוחרת, המתכתבת כאמור עם קודמתה; סביר להניח שהנימה הנועזת של הראשונה, לרבות פירוט ההתחייבויות של הקב"ה כלפי עמו, הולידו את הרצון לנסח את הדברים אחרת, לא מתוך פסילת הישן אלא מתוך העתקתו למרחב חדש ומתון יותר. אם כך ואם אחרת, נדמה שאם כתוּבָּתוֹ של ר"י נג'ארה היא כתוּבָּתם של מיסטיקנים ויחידי-סגולה, החפצים להשיג את אלוהיהם ולדבוק בו כדבוק חתן בכלתו וכלה בחתנה, הרי שכְּתוּבָּתו של ר"י קלעי 'שייכת' לציבור הרחב יותר, שלגבי דידו אין השגת הא-לוהים תלויה אלא בהשגת תורתו; וודאי נמצאת התורה נשכרת בכך.
|