|
בת ציון שמעתי / סימן בת/ציון הלוי חזק בַּת צִיּוֹן שָׁמַעְתִּי מְמָרֶרֶת אֲמָרֶיהָ אֲהָה כִּי כוֹס שָׁתִיתִי וּמָצִיתִי שְׁמָרֶיהָ אֱלִי עֲדִינָה לִשְׁכִינָה אֲשֶׁר חָשְׁכוּ מְאוֹרֶיהָ כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ הֵילִיל יַעַר לְבָנוֹן אֲרָזֶיךָ אֵשׁ אָכְלָה וְשַׁעַר צִיּוֹן יִסְפֹּד כִּי אֵל עָשָׂה כָלָה וְתִתְפַּלֵּשׁ הָעֲזָרָה כִּי שָׁבְתָה הָעוֹלָה וְהַלִּשְׁכָּה תְּקוֹנֵן כִּי אָפְסוּ סַנְהֶדְרֶיהָ לִשְׁכַּת בִּירָה תִבְכֶּה אוֹי עַל זֶרַע אַהֲרֹן וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אוֹי עַל גְּנִיזַת אָרוֹן וְהַפָּרֹכֶת תִּזְעַק אֵין לִמְקוֹמִי יִתְרוֹן כִּי רָאֲתָה אַכְזָרִים גִּלּוּ אֶת סְתָרֶיהָ וְהַמַּחְתָּה מְקוֹנֶנֶת אַיֵּה קְטֹרֶת סַמִּים וְלֵב אַהֲרֹן יִקָּרַע עַל אוּרִים וְתֻמִּים וּמִזְבֵּחַ יִתְרַגֵּז עַל עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מַדּוּעַ לֹא בְעִתָּהּ יָכִינוּ סוֹדְרֶיהָ יְיֵלִיל כִּנוֹר לְוִיִּם מִי יָעִיר נְגִינוֹתַי וְתַעֲנֶה מְנוֹרָה טְהוֹרָה מִי יַעֲלֶה נֵרוֹתַי וְהָאֹהֶל מִתְאוֹנֵן אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתַי וְהַתּוֹרָה תִּתְרַעֵם כִּי חָדְלוּ שׁוֹחֲרֶיהָ חוּל יָחוּל הַשֻּׁלְחָן אֵי עוֹרְכֵי מַעֲרָכָה וּכְהֻנָּה כֵּן תֶּהְגֶּה אֵיכָה שָׁבְתָה מְלָאכָה וּבַת עַמִּי עַל כָּל זֹאת דִּמְעָתָהּ נִתָּכָה כִּי לִפְנֵי צָרֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי שָׂרֶיהָ זֶה כַמֶּה מְיַחֶלֶת יוֹם רָצוֹן מִמְּךָ צוּר קְשׁוּרָה כְּצִפּוֹר בְּיַד זָר וְאֶפֶס עָזוּב וְעָצוּר קוּם בְּטֶרֶם יִתַּמּוּ עוֹלְלוֹת כֶּרֶם בַּצּוּר וּפְקֹד כַּנָּה נְטַשְׁתָּהּ וּפָרַצְתָּ גְּדֵרֶיהָ |
|
קינה לתשעה באב במנהג הקהילות הספרדיות. עניין מופלא נקשר בזהותו של מחבר הפיוט: יש המייחסים את הקינה שלפנינו לא למשורר, כי אם למשוררת – בתו של ר' יהודה הלוי, או לחילופין בתו של ר' לוי אבן אלתבאן, שניהם ממשוררי ספרד – ומסתמכים בזה על החתימה 'בת (ה)לוי חזק'. עניין מופלא לא פחות נוגע לדרכי עיצובה של הקינה: המשורר מוסר דברים ששמע מפי דוברים אחדים, מפתיעים בזהותם – 'בַּת צִיּוֹן', 'הָעֲזָרָה', 'הַמַּחְתָּה', 'מִזְבֵּחַ', וכיוצא באלו – וכולם מקוננים באוזניו, ובאמצעותו גם באוזנינו שלנו, על חורבן הבית. האנשת הדוברים הדוממים או מופשטים דרך כלל, מעניקה להם לב להרגיש, עין לראות, אוזן לשמוע, ובעיקר פה לבכות בו ולתנות כאבם. דומה, כי הבנה מעמיקה של פיוטנו מתאפשרת מתוך השוואתו לקינה אחרת – הקינה 'אלי ציון ועריה', שמחברה אינו ידוע, ואשר נכתבה ככל הנראה מאוחר לקינה 'בת ציון שמעתי' (מופיעה לראשונה בכתב-יד מן המאה ה-14). קינה זו, החותמת בימינו את סדר הקינות במנהג אשכנז, אפשר שמקיימת דיאלוג עם הקינה שלפנינו: מעבר לחרוז הנדיר הדומה ('-רֶיהָ'), ולמחרוזת הפתיחה הדומה ("אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ / כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ / וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק / עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ"), ניכרת בה גם זיקת עניין ותוכן: הפייטן פונה לציון ועריה, ומבקש מהן לבכות "עֲלֵי אַרְמוֹן", "עֲלֵי גָלוּת", "עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ", "וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל"; אלא שבעוד 'אלי ציון ועריה' מאנישה רק את דמותה של ציון המתבקשת לקונן על כל שאירע בה, 'בת ציון שמעתי' מאנישה לא רק את ציון, אלא גם את התורה, את כלי המקדש, ואף את ליבו של אהרן – כביכול כל מי שנפגע בחורבן – ומעניקה בכך זווית אישית ומרגשת ביותר למאורעות. |
| • בַּת צִיּוֹן שָׁמַעְתִּי מְמָרֶרֶת אֲמָרֶיהָ – הפיוט נפתח בעדות הדובר על דברי צער ובכי ששמע מ'בַּת צִיּוֹן', המהווה גילום נשי רווח במקרא לישראל וירושלים – ראו למשל איכה (א, ו): וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף; דברי 'בַּת צִיּוֹן' ייחתמו רק בסוף מחרוזת הפתיחה, אך הפיוט כולו מקבץ דברים מלאי-כאב אותם שומע הפייטן מ'דוברים' שונים, גם כאשר הפועל 'שָׁמַעְתִּי' אינו מפורש. • אֲהָה כִּי כוֹס שָׁתִיתִי וּמָצִיתִי שְׁמָרֶיהָ – דברי בת ציון: אוי לי, כי שתיתי את כוס זעמו של האל, ומצצתי את כל תוכנה; הדימוי מיוסד על נבואת ישעיהו (נא, יז): הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית. • אֱלִי עֲדִינָה לִשְׁכִינָה אֲשֶׁר חָשְׁכוּ מְאוֹרֶיהָ – בכי לפני השכינה, על אשר חשכו מאורות השמים. 'אֱלִי' – שאי יללה וקינה (על פי יואל א, ח, וראו בפרשנים שם). עדינה הוא כינוי לישראל על פי ישעיהו מז, ח: וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל. • כִּבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ – כעת דומה בת ציון לאשה שעוד טרם הספיקה להינשא לבעלה, כבר לובשת היא בגדי אבל על מות בעלה; שיבוץ פסוק מספר יואל (א, ח) אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. הפייטן מתכתב ככל הנראה עם הפיוט 'אלי ציון ועריה' (שמחברו לא ידוע), הנפתח באופן דומה: "אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ / כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ / וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק / עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ". • הֵילִיל יַעַר לְבָנוֹן אֲרָזֶיךָ אֵשׁ אָכְלָה – בית המקדש בוכה על שעצי הארז ממנו הוא בנוי נשרפו באש, כנאמר בנבואת זכריה (יא, א): פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. בית המקדש מכונה 'יַעַר לְבָנוֹן' על פי דרשת חז"ל בתלמוד הבבלי, ( יומא לט, ע"ב): "אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו [=של המקדש] יער? דכתיב: 'בית יער הלבנון' (מלכים א, י, יז) – לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב". • וְשַׁעַר צִיּוֹן יִסְפֹּד כִּי אֵל עָשָׂה כָלָה – גם שערי העיר בוכים על העונש הקשה שהטיל הקדוש ברוך הוא על עמו ונחלתו; הטור מעוצב בניגוד חריף למקורו המקראי בספר תהלים (פז, ב): אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. • וְתִתְפַּלֵּשׁ הָעֲזָרָה כִּי שָׁבְתָה הָעוֹלָה – ואף עזרת בית המקדש מתפלשת בעפר באבלה הכבד, על שפסקה הקרבת קרבנות עולה (אחד מסוגי הקרבנות) על גבי המזבח. השימוש בשורש פ.ל.ש בהקשר של מעשה אבלות מקורו במקרא – ראו למשל ירמיהו (ו, כו): בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ. • וְהַלִּשְׁכָּה תְּקוֹנֵן כִּי אָפְסוּ סַנְהֶדְרֶיהָ – לשכת הגזית, אותו אגף של המקדש בו שכנה הסנהדרין (ראו משנה סנהדרין, פר' יא, מ"ב), אף היא מקוננת באזני הפייטן על ביטולה של הסנהדרין. גם כאן מתכתב פייטננו עם 'אלי ציון ועריה': "עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ / אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ / וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם / וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ". • לִשְׁכַּת בִּירָה תִּבְכֶּה אוֹי עַל זֶרַע אַהֲרֹן – הלשכה שבה היה נתון הכהן במסגרת ההכנות לשריפת אפרה המטהר של הפרה האדומה, בוכה באזני הדובר על אובדן הכהנים; שם הלשכה מבוסס על הכתוב בתלמוד הבבלי (יומא ב, ע"א): "שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה... מאי בירה [=מהי 'בירה']? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מקום היה בהר הבית, ובירה שמו. וריש לקיש אמר: כל המקדש כולו קרוי בירה...". • וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אוֹי עַל גְּנִיזַת אָרוֹן – וקודש הקודשים מבכה את היעלם ארון העדות; במקרה זה רומז הפייטן דווקא למעשה גניזת הארון שאירע בחורבן בית ראשון דווקא (ראו למשל משנה שקלים, פ"ו מ"א). • וְהַפָּרֹכֶת תִּזְעַק אֵין לִמְקוֹמִי יִתְרוֹן כִּי רָאֲתָה אַכְזָרִים גִלוּ אֶת סְתָרֶיהָ – ואף הפרוכת זועקת כי אין עוד כל יתרון למקומה הצפון והנסתר בתוככי המקדש, בקודש הקודשים, שכן גם אותה גילו האויבים האכזריים; אפשר שהפייטן רומז למדרש חז"ל הנזכר בכמה מקומות, ולמשל באיכה רבה (מהד' בובר, פתיחתא ט): "את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א, י): 'יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ'; נכנסו לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה [=בכלוב] והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודה זרה? ראו מה מצינו להם, ומה היו עובדים...". • וְהַמַּחְתָּה מְקוֹנֶנֶת אַיֵּה קְטֹרֶת סַמִּים – המחתה, ששימשה במשכן ובמקדש בהקרבת קטורת הסמים (ראו ויקרא טז, יב: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת) אשר מילאה את חלל הבית בריח מיוחד, מקוננת באזני הדובר על חסרונה העכשווי של קטורת הסמים. • וְלֵב אַהֲרֹן יִקָּרַע עַל אוּרִים וְתֻמִּים – אף ליבו של אהרן הכהן מבטא כאבו העמוק ונקרע כביכול בשל היעדר האורים ותומים – אותו תכשיט מיוחד שלבש הכהן הגדול על לבו, ככתוב בשמות (כח, ל): וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד. על פי המדרש היה נתון בתכשיט זה שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא, כאמצעי מיוחד לקשר עם האל (וראו רש"י לפסוק זה). • וּמִזְבֵּחַ יִתְרַגֵּז עַל עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים מַדּוּעַ לֹא בְּעִתָּהּ יָכִינוּ סוֹדְרֶיהָ – והמזבח נרגש ונסער על אובדנם של קרבנות העולה והשלמים, ותוהה מדוע זה אין עוד הכהנים עורכים אותם על גביו במועד הראוי. • יְיֵלִיל כִּנוֹר לְוִיִּם מִי יָעִיר נְגִינוֹתַי – ואף הכינור, מכלי הנגינה של הלוויים במקדש, מיילל על הפסקת ניגוניו. הצירוף 'יָעִיר נְגִינוֹתַי' נראה שמתבסס על דברי דוד בתהלים (נז, ט): עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר, ועל מדרשם בחז"ל (בבלי ברכות, ג ע"ב, ועוד): "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו; מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר...". • וְתַעֲנֶה מְנוֹרָה טְהוֹרָה מִי יַעֲלֶה נֵרוֹתַי – כנגדו עונה גם המנורה בצער על שאין עוד מי שמעלה ומדליק נרותיה עליה ומקיים את הציווי הנזכר בספר במדבר (ח, ב): דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. • וְהָאֹהֶל מִתְאוֹנֵן אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתַי – אף אהל מועד מצר על כך שאין מי שמקים ומותח את יריעותיו עליו; תיאור יריעות המשכן נשנה בספר שמות (כו, א, ובהמשך אותו פרק): וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם. • וְהַתּוֹרָה תִּתְרַעֵם כִּי חָדְלוּ שׁוֹחֲרֶיהָ – לא רק כלי המקדש מבכים את החורבן, אלא גם התורה עצמה, שאין עוד מי שמבקש אותה ונכסף אליה; שורש ש.ח.ר משמש במשמעות זה כבר בלשון המקרא – ראו למשל משלי (יא, כז): שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ. • חוּל יָחוּל הַשֻּׁלְחָן אֵי עוֹרְכֵי מַעֲרָכָה – שלחן לחם הפנים מזדעזע אף הוא בתמיהתו, היכן הם הכהנים שערכו עליו בעבר את מערכת הלחם? הצירוף 'חוּל יָחוּל' מבוסס על יחזקאל (ל, טז): וְנָתַתִּי אֵשׁ בְּמִצְרַיִם חוּל תָּחוּל סִין וְנֹא תִּהְיֶה לְהִבָּקֵעַ וְנֹף צָרֵי יוֹמָם. ואמנם המונח 'מַעֲרָכָה' משמש את חז"ל על פי רוב כדי לציין את סידור העצים להבערה במזבח (ראו למשל משנה, מסכת תמיד, פ"ב מ"ג), אך נראה שהפייטן שאל את המושג לצורך העניין והחרוז. • וּכְהֻנָּה כֵּן תֶּהְגֶּה אֵיכָה שָׁבְתָה מְלָאכָה – והכהונה אומרת: כיצד זה פסקה עבודת הכהנים במקדש; השימוש במילה 'אֵיכָה' בפיוטנו כמובן אינו מקרי, ומחזק את הקשר למגילת החורבן – מגילת איכה. • וּבַת עַמִּי עַל כָּל זֹאת דִּמְעָתָהּ נִתָּכָה כִּי לִפְנֵי צָרֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי שָׂרֶיהָ – וכנסת ישראל מבכה את לקיחת נכבדי ישראל כשבויים על ידי הצוררים; הפייטן כורך יחדיו פסוקים וביטויים ממגילת איכה, למשל (א, ב): בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים, וכן (שם, ה): הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. • זֶה כַמֶּה מְיַחֶלֶת יוֹם רָצוֹן מִמְּךָ צוּר – הפיוט נחתם בפניית הדובר לקדוש ברוך הוא ('צוּר'): עד אנה תייחל לפניך בת עמי ליום של רצון וקרבה מצדך? הצירוף 'יוֹם רָצוֹן' משמש כאן בכפל משמעות – הן כביטוי לקרבה עתידית של האל לעמו (כפי שפירשנו לעיל), והן ככינוי ליום צום תשעה באב, על רקע נבואת ישעיהו (נח, ה): הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. • קְשׁוּרָה כְּצִפּוֹר בְּיַד זָר וְאֶפֶס עָזוּב וְעָצוּר – כרגע כבול עמך לזרים כציפור לכודה (הלשון על פי איוב מ, כט: הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ), ואין לו עוד שריד ופליט שיש בו עוד כוח – שיבוץ קטע מפסוק בספר דברים (לב, לו): כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. • קוּם בְּטֶרֶם יִתַּמּוּ עוֹלְלוֹת כֶּרֶם בַּצּוּר – עמוד, אלוהי, ועשה מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי, וכבר לא יהיה את מי להציל; 'עוֹלְלוֹת' הם הענבים הפחותים הנותרים בכרם לאחר הבציר (ראו שופטים ח, ב) והיעדרם בכרם מעיד כי נקטף לגמרי ולא נותר בו עוד דבר, כדימוי המשמש את עובדיה בנבואתו על אדום (א, ה): אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת. • וּפְקֹד כַּנָּה נְטַשְׁתָּהּ וּפָרַצְתָּ גְּדֵרֶיהָ – שוב ופקוד את ישראל המשולים לנטיעה של גפן שננטשה ושנפרצו הגדרות השומרות עליה, על דרך הכתוב בתהלים (פ, יג-טז): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ. |
| عنوان |
בת ציון שמעתי |
|---|---|
| دورة العام |
לכל עת;תשעה באב |
| لغة |
עברית |
תנאי השימוש:
تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.
على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.
يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.
إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]
أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟
