אאביך ביום מבך

	אאביך ביום מבך / ר' אלעזר הקליר אַאֲבִיךְ בְּיוֹם מֶבֶךְ עֹגֶל חֲצִי גָרְנִי אֲאַטְּמָה כָל שָׂפָה מֵעֲנוֹת בִּגְרוֹנִי אֲאַלֵּם כָּל פֶּה כִּי לֹא שָׁךְ חֲרוֹנִי אַאֲבִין תְּשַׁע מֵאוֹת וְעוֹד כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי אַאֲקִיץ חֶבְרוֹנִי [אֲ]אַשֶׁר חִבְּרָנִי אֵיכָה יָגַעְתִּי בְּקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי גְּרוֹנִי אַנְשִׁית צְחִיחָה אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ אַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה בְּגִינֵךְ לְגוֹנְנֵךְ וְאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ [בא"י מגן אברהם] אָבְקוּ בְקִינוֹת בְּכָל שָׁנָה שְׁלוּחַי אָבְכוּ בָהּ פָּנִים בְּפָנִים עַד כְּלוֹת שִׁלּוּחַי אֶבְכֶּה חֶדֶר קוֹלִי מִלְּהָרִים קוֹל נִיהָי אֲבַלֶּה בוֹכִיָּה עַד יְעֻשְּׁשׁוּ נֹגְהָי אֲבַכֶּה וּלְחָיַי אִבֵּי שְׁלָחַי אֵיכָה כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי לֵאלֹהַי לְחַכּוֹת וְיַעֲשֶׂה לְמַעֲנוֹ לְהַטְלִילְכֶם בְּטַלְלֵי מְעוֹנוֹ כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּכֶם נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ [בא"י מחיה המתים] אֶגְמֶה לַעֲנָה פְּנֵי תֵיבָה בְּקָרְבִי אַגִּיר עַיִן וְלֹא תִדְמֶה כִּי אֵין מְקָרְבִי אֶגְעֶה וְאֶפְעֶה כִּי רָחַק קְרוֹבִי אֲגַלֶּה שָׁדַי חָלוּץ מוּל מַחֲרִיבִי אַגִּישׁ חִין מְרִיבִי אַךְ לֹא רָב רִיבִי אֵיכָה חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בְּקִרְבִּי עָצוּר וְחָתוּם יוֹם נָקָם אֲרִיאֵל עֵת כִּי בֹא יָבֹא וְלֹא יְאַחֵר אֵל כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל [בא"י האל הקדוש] אֱדוֹם וְלֹא אֵצֵא פֶתַח וְאֶכָּבֵד אַדְמִים כָּל פִּיּוֹת כִּי אֵבֶל כָּבֵד אֵדְעָה מִלִּין וּמֶלֶל אַכְבֵּד אֵדִי כַּמֶּה שָׁנִים הֲמָמִי בְּמַכְבֵּד אַדְמָתִי אִבֵּד אַדִירַי לְהַאֲבֵד אֵיכָה נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד אוֹבֵד זָרוּי כְּשֶׂה בַּקֵּשׁ מָה אֵרְעוֹ זֵר רוּחַ דַּעַת לְרוֹעֲעוֹ כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ [בא"י חונן הדעת] אֶהֱמֶה כַּיּוֹנָה נֶהִי תְּמוּר שִׁירַי אֶהְגֶּה הַוּוֹת עַל שְׁנֵי שְׁבָרַי אָהִימָה כַּהֲמוֹת יַמִּים בְּתוֹךְ שׁוֹבְרַי אַהֲלֵּךְ בְּהָרֵי נֶשֶׁף בְּאֵין מְיַשְּׁרַי אָהֲהוּ יְשָׁרַי אֶהֱמוּ כְשֵׁרַי אֵיכָה כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלַי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אַשּׁוּרַי אַשּׁוּרַי רֻדְּפוּ בְכֶבֶל לְהֵאָסֵר רְצֵה תְשׁוּבָתִי בִּסְלִיחָה לְהִתְבַּשֵּׂר מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר [בא"י הרוצה בתשובה] אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי צוּל לְכִלָּיוֹן אוֹנֶנֶת וְצוֹלֶלֶת מֵאֵין דִּלָּיוֹן אוֹם אֲשֶׁר עַל כָּל גּוֹי הוּשְׂמָה עֶלְיוֹן אוֹת הֻשָׂם בְּהֵרָשֵׁם בְּאֶצְבְּעוֹת יְמִין עֶלְיוֹן אוֹמְרָה לְגִלָּיוֹן אִוּוּי לְכִלָּיוֹן אֵיכָה חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן עֶלְיוֹן בְּרֹאשׁ הָרִים תְּכוֹנֵן אַרְמוֹנֶךָ בְּהַרְבְּךָ לִסְלוֹחַ פִּשְׁעֵי הֲמוֹנֶךָ תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ [בא"י חנון המרבה לסלוח] אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי לְבֵית מַעֲדַנַּי אָזַל קִצִּי וְשֻׁנּוּ וְלֹאֲטוּ עִדָּנַי אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בְּלֵיל נִדּוֹנַי אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס כְהֻבְלְעוּ אֲדָנַי אֲזַי אַצְדִּיק דִּינַי אֲזַמְּרָה לַה' אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' ה' יִרְאֶה בָּעֳנִי עַם עוֹלָם יוֹפִיעַ לְגָאֳלָם גְּאֻלַּת עוֹלָם כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם [בא"י גואל ישראל] אָחוֹר וָקֶדֶם מִמָּדוֹם לְמָדוֹם אַחֲרָיו נִמְשַׁכְתִּי וְנָחַנִי עַד אֱדוֹם אֲחָזַתְנִי רְעָדָה שָׁם בִּנְזִיד אָדוֹם אֲחוֹרַנִּית שְׁמוֹנָה שַׁבְתִּי בִּגְבוּל בַּת אֱדוֹם אָחַזְתִּי פֶה לִדּוֹם אַחֲרִישׁ עַל הֲדוֹם אֵיכָה לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם יִדֹּם רוֹבֵץ פֶּתַח מִלְּהַשְׂטִינְכֶם רוֹפֵא כָל בָּשָׂר הוּא יִשְׁמַע בְּקוֹלְכֶם הַמַּזְכִּירִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם [בא"י רופא חולי עמו ישראל] אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי בְּמִשְׁנֶה הַר הַטּוֹב אֲטוּמִים אֲשֶׁר גָּעוּ נְטוּלַי לִקְטוֹב אֵטוּן חֲדַר הַמִּטּוֹת בַּגַּרְזֶן לַחְטוֹב אִטּוּ לַגַּרְזֶן כֹּל לַח וְרָטוֹב אַטִּיף בְּכָל טוֹב אֵין עוֹשֵׂה טוֹב אֵיכָה נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב מִטּוֹב בַּל יֶחְסַר אֲסָמַי לְמַלְּאוֹ בִּרְכַּת שְׁנַת טוֹב יַשְׁפִּיעַ בִּגְבוּלוֹ אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ [בא"י מברך השנים] אֵיכָה מֵאַיֶּכָּה שֻׁלְחַפְתִּי בְּמַלְקוֹחַי אֻיַּמְתִּי מְגִלַּת קִינוֹת בִּפְנֵי פְקָחַי אִיְּלוּ כַּמֶּה יוֹבְלוֹת וְלֹא גָעוּ פְּקַח קוֹחַי אֵימִים מַעֲרִימִים עֲלֵי מַקָּחַי אִישֵּׁי מַלְקוֹחַי אִיכְּלוּ רִקּוּחַי אֵיכָה יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי מַלְקוֹחַי יַמְתִּיק לְשׁוֹרֵר לְחוֹכִי יֶאֱסוֹף מְזָרִי לְאִוּוּי מְחַכִּי וְעוֹד בַּל תִּדְבַּק לְשֹׁונִי לְחִכִּי [בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל] אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי שִׁבֵּר עַצְמוֹתַי אַךְ בִּי יָשׁוּב לְסִיג אַשְׁמוֹתַי אֶכְתֹּב קִינִים אֲשֶׁר פָּצוּ שִׂפְתֵי מְזִמּוֹתַי אֲכַוְּנָה נְכוֹחוֹת מוּל קָמוֹתַי אַכְבִּיר נַהֲמוֹתַי אַכְרִיז טוֹב מוֹתַי אֵיכָה וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי מָתַי קוּמוֹ לָעַד קָמִים לְהַחֲרִימָם קָרֵב יוֹם אֵידָם בַּמִּשְׁפָּט לְהִתְרוֹמָם עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם [בא"י מלך אוהב צדקה ומשפט] אֱלִי כַתַּנִּים בְהַעֲצִימֵנִי אֶלְיָה כַּיְעֵנִים בְּהַשִׁימֵנִי אֵלִי אֵלִי לָמָּה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנִי אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְּכַרְסְמֵנִי אָלִיתָ לְחָטְמֵנִי אַלּוּף בְּאַף לְשָׂטְמֵנִי אֵיכָה תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִּשְׂטְמֵנִי תִּשְׂטְמֵנִי לֹא לְנֶצַח וְתִסּוֹב תְּנַחֲמֵנִי לְעֵת תַכְנִיעַ זֵדִים זוֹמְמֵי לְלָחְמֵנִי יָשֹׁב [נָא] אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי [בא"י שובר אויבים] אָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּפֶצַח אָמוּתָה הַפַּעַם וְלֹא אֶרְאֶה רֶצַח אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אַרְגִּיז וְאָעִיז מֶצַח אָמַרְתִּי הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח אֲמָרֵר בֶחֵרוּף רֶצַח [וֶ]אֱמֶת חֳרָבוֹת לָנֶצַח אֵיכָה עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח נֶצַח יִוָּדַע כִּי רֶגַע יִשְׁצֹף יִרְצֶה אֶת בּוֹטְחָיו צִדְקָם לִרְצוֹף כִּי לֹא לְעוֹלָם יָרִיב וְלֹא לָנֶצַח יִקְצוֹף [בא"י משען ומבטח לצדיקים] אָנָהּ אֲנַחְנוּ עוֹלִים וְחַיַּת יַעַר שִׁכְּלָתְנוּ אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךְ וְסַעֲרָתְךָ כִּלָּתְנוּ אָנוּד כְּצִפּוֹר נוֹדֵד כִּי הֵילִילָתְנוּ אָנוּשָׁה כִּי אֵשׁ בֵּינוֹת אֲכָלָתְנוּ אֲנָחוֹת מְלֵאָתְנוּ אֲנִינוּת תִּכְלָתְנוּ אֵיכָה כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנוּ אֲכָלַתְנוּ רוֹפֶסֶת בְּיַעַר גָּדְלָה רְאֵה בְקִנְאָתִי וְתַשְׁמִיעַ בִּגְדֻלָּה קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה

	פיוט מסוג 'קרובה' לתשעה באב, פרי עטו של גדול פייטניה הקדומים של ארץ ישראל – ר' אלעזר בירבי קיליר (המאות ה- 6-7). 'קרובה' היא סוגה פייטנית מורכבת הבנויה על סדר ברכות תפילת העמידה. הקרובות לתשעה באב מכונות לעתים 'קרובות י"ד', משום שהן אינן כוללות קטעי פיוט לכל שמונה-עשרה או תשע-עשרה ברכות תפילת העמידה שאינה של שבת ומועד, אלא רק לארבע-עשרה הראשונות שבהן, עד ברכת 'בונה ירושלים'; ברכה זו נתייחדה בתשעה באב בכך שזכתה להרחבה פייטנית ניכרת – הקינות – שמלכתחילה נועדה לפייט אותה, ולציין דווקא בה, בברכה המייחלת לבניין ירושלים, קטעי פיוט העוסקים בחורבנה של העיר, בהתאם לעניינו של יום. בימינו, ככל הידוע, קרובה זו כמעט ואינה נאמרת עוד. פרשה מעניינת נקשרה בפיוטנו, והיא נוגעת לאחד מהיבטיו של הדיון שהתנהל בין חכמי ימי הביניים על אודות זמנו של הקליר; בעקבות הטור הסתום-למדי "אַאֲבִין תְּשַׁע מֵאוֹת וְעוֹד כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי" (את פירושו המלא ראו במדור פירוש הפיוט) היו שהסיקו כי הפייטן עצמו כתב את שירו תשע-מאות שנה לאחר החורבן, ומכאן שחי במאה העשירית לערך; עד שבא רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), מחכמי איטליה במאה ה-19, ולימד כי תשע-מאות השנה הנזכרות בטור זה לא נועדו לציין את פער השנים שבין החורבן לזמן פועלו של המשורר, כי אם את פער השנים שבין יציאת מצרים וחורבן בית ראשון, בהתאם לדברי חז"ל במדרש (שד"ל, מבוא למחזור בני רומא, עמ' 30). הסבר זה אמנם לא נתקבל על דעת הכל, אבל זמנו של הקליר שוב לא עומד במחלוקת. כשאר פיוטיו של הקליר, גם 'אאביך' מצטיין בלשון חידתית ובמבנה צורני משוכלל ועשיר, גדוש בקישוטי צורה, שאינם פוגמים בעוצמתו הרעיונית והדתית של התוכן המובע בו (וראו פירוט במדור אמנות השיר); ביחס לקרובה שלפנינו די אם נזכיר את המעבר המשוכלל ממחרוזות הקינה הארוכות למחרוזות הנחמה הקצרות מהן – מעבר המתבצע בדרך של שרשור לשוני (המילה האחרונה של המחרוזת הראשונה זהה למילה הראשונה של המחרוזת השנייה), אך תמיד תוך יצירה של איזו הפתעה כלשהי, רבת רושם; אם המחרוזת הארוכה תשאל, דרך משל, "אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה'?", תענה כנגדה המחרוזת השנייה – "כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם", ותפיח תקוות חיים מחודשת בקהל המתנה כאבו.

	• אַאֲבִיךְ בְּיוֹם מֶבֶךְ עֹגֶל חֲצִי גָרְנִי – אעטוף שחור וקדרות ביום חורבן בית המקדש, היום בו נבוכה הסנהדרין, שמקום מושבה היה בבית המקדש, והיתה ישובה בחצי גורן עגולה, כמתואר במשנה (סנהדרין ד, מש' ג): "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה". 'אַאֲבִיךְ' - כנראה מלשון הפסוק בישעיהו ט, יז: כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן. יש המפרשים ביטוי זה כאן מלשון עטיפה ויש מלשון בכי. • אֲאַטְּמָה כָל שָׂפָה מֵעֲנוֹת בִּגְרוֹנִי – ביום זה אסתום כל פה מלהתחיל בדיבור. • אֲאַלֵּם כָּל פֶּה כִּי לֹא שָׁךְ חֲרוֹנִי – אשתיק כל פה, כי חרון האל המופנה כלפי עדיין לא תם, לא שכך. הלשון מיוסדת על אסתר (ז, י): וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה. • אַאֲבִין תְּשַׁע מֵאוֹת וְעוֹד כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי – אלמד בינה את קהלי ואגרום לכך שידעו, כי במשך תשע-מאות שנה התאפק הקדוש ברוך הוא מלהעניש את ישראל. כוונת הפייטן כנראה לתשע-מאות השנים, פחות או יותר, שבין יציאת מצרים וחורבן בית המקדש הראשון, בהתאם לדרשת חז"ל במדרש ויקרא רבה (פר' ז, א): "אמר רבי ישמעאל...: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה [=כעס שאינו יוצא מהכוח אל הפועל] בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל". ר' ישמעאל ייסד דרשתו על אחת מנבואות יחזקאל (פרק כ), ממנה עולה כי כאשר ראה הקדוש ברוך את חטאי ישראל במצרים, שקל להשמידם, ולבסוף החליט להעלותם לארץ – וכך דור אחר דור סלח להם, עד ששוב לא יכול היה יותר לשאת את חטאיהם, ולכן עומד הוא להחריב את הבית. לפי זה הביטוי 'כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי' משמעו – כי לא השמיד את ישראל, המשולים לגורן, והוא משחק מלים על דברי ישעיהו (כא, י): מְדֻשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם. לעומת זאת יש מי שפירשו את הטור כמתייחס לזמנו של מעתיק הפיוט, שחי כתשע-מאות שנה לאחר החורבן, ולפי פירוש זה משמעו של אותו ביטוי הוא שהקדוש ברוך הוא עדיין לא בנה מחדש את מקדשו. • אַאֲקִיץ חֶבְרוֹנִי – אעיר את אברהם, ה'ישן' בחברון. • [אֲ]אַשֶׁר חִבְּרָנִי – כנראה: אחזק אותו, את אברהם, כדי שיצטרף ויחבור אלי בקינתי (ואכן יש מי שהציע לנקד: "חַבְּרֵנִי"). • אֵיכָה יָגַעְתִּי בְּקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי – כיצד זה הגעתי למצב בו כבר עייפתי מלקרוא לאל. הטור החותם את המחרוזת הראשונה מתוך השתיים המוקדשות לכל ברכה, בנוי תמיד כשילוב של מילת הקינה 'אֵיכָה' (הלקוחה ממגילת החורבן, מגילת 'איכה', הנקראת בתשעה באב) עם שיבוץ אחר מן המקרא, והפעם מתהלים (סט, ד): יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. ובעוד המחרוזת הראשונה הוקדשה לקינה על החורבן, השנייה, כפי שנראה מיד, מוקדשת דווקא לתקווה להצלה וישועה – וכך הדבר לאורך הפיוט כולו. • גְּרוֹנִי אַנְשִׁית צְחִיחָה אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ – אקרא בגרון ניחר ויבש מצמא עד שתקויים בי הבטחת הקדוש ברוך הוא על ידי נביאו ישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ [ = נשבע ה' כי לא יתן עוד את דגן ישראל מאכל לאויביו]. • אַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה בְּגִינֵךְ לְגוֹנְנֵךְ – אגן עלייך, ישראל; פרפראזה על תהלים (לה, א-ב): לְדָוִד רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי. צִנָּה הוא מעין מגן, אמצעי להגנה בקרב. המילה 'מָגֵן' מטרימה את מטבע הברכה הסמוכה – "מגן אברהם". • וְאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ – ואקשט אותך בתכשיטים, כמאמר הנביא יחזקאל (טז, יא): וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. • אָבְקוּ בְקִינוֹת בְּכָל שָׁנָה שְׁלוּחַי – נתכסו בעפר ואבק שליחי הציבור, באמירת קינות בתשעה באב מדי שנה. • אָבְכוּ בָהּ פָּנִים בְּפָנִים עַד כְּלוֹת שִׁלּוּחַי – קדרו, או בכו, פניהם באמירת הקינות, עד תום גירושיי – בהתאם לדימוי הגלות שלאחר החורבן כגירושי אשה מעל פני בעלה. 'שִׁלּוּחַי' – על פי שמות (יח, ב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. • אֶבְכֶּה חֶדֶר קוֹלִי מִלְּהָרִים קוֹל נִיהָי – אבכה במסתרים כדי שלא יישמע קול בכיי החזק. 'נִיהָי' הוא בכיי, על פי משמעותה המקראית של המילה 'נְהִי' – ראו למשל ירמיהו (לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... בספרות חז"ל מזוהה הבכייה במסתור עם בכייתו של הקדוש ברוך הוא עצמו, כמובא במדרש איכה רבה (מהדורת בובר, פתיחתא כד): "באותה שעה [=שעת החורבן] היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון... באותה שעה בא מטטרון [=אחד מבכירי המלאכים] ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו [=הקב"ה למטטרון]: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' וגו' (ירמיהו יג, יז)". • אֲבַלֶּה בוֹכִיָּה עַד יְעֻשְּׁשׁוּ נֹגְהָי – אבלה את שארית ימי בבכי עד שעיני תיחלשנה ותכהינה. על פי תהלים (ו, ח): עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי. • אֲבַכֶּה וּלְחָיַי אִבֵּי שְׁלָחַי – אבכה עד שלחיי תהיינה רטובות מדמעות, כאילו נחל זורם בהן; על פי שיר השירים (ו, יא): אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. • אֵיכָה כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי – כיצד זה עייפו עיני מלקוות לה'; שיבוץ על פי המשכו של הפסוק ששימש שיבוץ גם בתום המחרוזת הראשונה, מתהלים (סט, ד): יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. • לֵאלֹהַי לְחַכּוֹת וְיַעֲשֶׂה לְמַעֲנוֹ – אחכה לאלוהי עד שיקום ויציל את ישראל למענו (למען הקדוש ברוך הוא) עצמו. • לְהַטְלִילְכֶם בְּטַלְלֵי מְעוֹנוֹ – וירעיף עליכם טל שמים. המילה 'טַל' קשורה לעניינה של הברכה הסמוכה למחרוזת – ברכת "מחיה המתים", המתייחסת גם לטל ולגשם. • כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּכֶם נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ – או אז יימנע הקדוש ברוך הוא מלפגוע בישראל, שכל הפוגע בישראל כפוגע בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא כביכול. שיבוץ מזכריה (ב, יב): כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ. • אֶגְמֶה לַעֲנָה פְּנֵי תֵיבָה בְּקָרְבִי – אשתה ('אֶגְמֶה' – על פי בראשית כד, יז: וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ) את הלענה המרה בעברי כשליח ציבור לפני התיבה; שתיית הצמח המר מסמלת את סבלו העמוק של הפייטן, מעין הכתוב בירמיהו (ט, יד): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ. שורש ק.ר.ב משמש בלשון המדרש והפייטנים לציון מלאכתו של שליח הציבור, כמובא למשל מן הצירוף הבא במדרש ויקרא רבה (פרשה ל, א): "קרוב ופויטס" – שפירושו כנראה 'מחבר קרובות ופייטן'. • אַגִּיר עַיִן וְלֹא תִדְמֶה כִּי אֵין מְקָרְבִי – עיני נגרה בבכי ללא הפסק, כי אין האל מקרבני אליו, או לחילופין – כי אין עוד מי שמקריב קרבנות בבית המקדש. הטור מנוסח בזיקה ללשון מגילת איכה (ג, מט): עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. • אֶגְעֶה וְאֶפְעֶה כִּי רָחַק קְרוֹבִי – אנהם ('אֶגְעֶה' – על פי איוב ו, ה: הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ) ואצעק ('אֶפְעֶה' – על פי ישעיהו מב, יד: הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד) כי רחק ממני אלוהי. • אֲגַלֶּה שָׁדַי חָלוּץ מוּל מַחֲרִיבִי – אקרע את בגדיי ואחשוף את חזי אל מול האויב המחריב את ביתי, כאות לאבלות. • אַגִּישׁ חִין מְרִיבִי – אגיש תחינה לפני הקדוש ברוך הוא, העושה עמי כעת מריבה בחורבן הבית. • אַךְ לֹא רָב רִיבִי – כנראה משמעו: למרות שאני מפיל תחינה (כמובא בטור הקודם), בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא נלחם באויבי. • אֵיכָה חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי – כיצד זה נעשיתי סוער כל כך באבלי; מיוסד על תהלים (לט, ד): חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי. • בְּקִרְבִּי עָצוּר וְחָתוּם יוֹם נָקָם אֲרִיאֵל – בתוכי אני כבר חש את יום הנקמה על חורבן בית המקדש קרב ובא. מיוסד על נבואת ישעיהו (סג, ד): כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. הכינוי אריאל למקדש על פי ישעיהו כט, א. • עֵת כִּי בֹא יָבֹא וְלֹא יְאַחֵר אֵל – יום הנקם יגיע, ולא יאחר אלוהי מלהביאו; מיוסד על חבקוק (ב, ג): כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. • כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – כי גדול האל בקרב עמו; שיבוץ פסוק מישעיהו (יב, ו): צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. המילה 'קְדוֹש' מטרימה את הברכה הסמוכה – "האל הקדוש". • אֱדוֹם וְלֹא אֵצֵא פֶתַח וְאֶכָּבֵד – אשב בביתי בשקט ובדממה, לא אצא מן הפתח, ואכבד באבלי – מעין הכתוב במלכים ב (יד, י): הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ. • אַדְמִים כָּל פִּיּוֹת כִּי אֵבֶל כָּבֵד – אשתיק כל פה סביבותיי מחמת האבל הכבד. הצירוף 'אֵבֶל כָּבֵד' הוא צירוף מקראי המתייחס במקורו לאבל במצרים על מות יעקב אבינו, כמובא בבראשית (נ, יא): וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם... • אֵדְעָה מִלִּין וּמֶלֶל אַכְבֵּד – אדע לומר מילות קינה ודברים כבדים. • אֵדִי כַּמֶּה שָׁנִים הֲמָמִי בְּמַכְבֵּד – כבר תקופה ארוכה מכים בי רעתי ושברי ('אֵדִי' – כמו 'אֵידִי', על פי משלי ו, טו: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא), כמטאטא השמד. מכבד הוא מטאטא בלשון המשנה והמדרש. הדימוי מיוסד על ישעיהו (יד, כג): וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת. • אַדְמָתִי אִבֵּד אַדִירַי לְהַאֲבֵד – הכל הושמד: ארצי, וגדולי הדור. המבנה התחבירי של הצירוף 'אַדִירַי לְהַאֲבֵד' במשמעות של 'אבדו אדירַי' רווח בפיוט הקדום, ומוכר למשל גם מחלק מפיוטי ההושענא הנאמרים בסוכות. • אֵיכָה נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד – כיצד זה נשכחתי כבר מכל לב כמת, כיצד נעשיתי ככלי שאין עוד חפץ בו? שיבוץ פסוק מתהלים (לא, יג): נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד. • אוֹבֵד זָרוּי כְּשֶׂה בַּקֵּשׁ מָה אֵרְעוֹ – פנייה לקדוש ברוך הוא: בקש לראות ולבדוק מה עלה בגורלו של עמך, שכעת הוא מפוזר בין העמים כשה אובד. • זֵר רוּחַ דַּעַת לְרוֹעֲעוֹ – הכתר בזר התורה את עמך, רעך. רוח דעת ככינוי לתורה, מיוסד על ישעיהו (יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. המילה 'דַּעַת' מטרימה את לשון הברכה הסמוכה – "חונן הדעת". • כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ – תהא התורה שגורה תמיד בפי זרע ישראל. שיבוץ פסוק מדברים (לא, כא): וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ... • אֶהֱמֶה כַּיּוֹנָה נֶהִי תְּמוּר שִׁירַי – אשמיע קול כנהמת היונה, ויהא זה קול אבלות ובכי במקום קול שירה; הרעיון שבטור מבוסס על דברי המדרש באיכה רבה (פתיחתא יט): "אילו זכיתם הייתם יושבים בירושלים ואומרים שירים ומזמורים... עכשיו שלא זכיתם הרי אתם גולין לבבל וקוראים קינים ונהי". • אֶהְגֶּה הַוּוֹת עַל שְׁנֵי שְׁבָרַי – אשמיע קול הגה – ואף הוא מקולות היונה (ראו ישעיהו לח, יד) ותוכנו יהיה צער ומצוקה ('הַוּוֹת' – ראו תהלים ה, י) על חורבן שני בתי המקדש. • אָהִימָה כַהֲמוֹת יַמִּים בְּתוֹךְ שׁוֹבְרַי – תהא נהמתי כנהמת הים בגליו. הצירוף 'בְּתוֹךְ שׁוֹבְרַי' על פי תהלים מב, ח: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. • אַהֲלֵּךְ בְּהָרֵי נֶשֶׁף בְּאֵין מְיַשְּׁרַי – אהלך בהרים הגבוהים בהיעדר מורה דרך שינחה אותי. 'הָרֵי נֶשֶׁף' הם הרים גבוהים, על פי ישעיהו (יג, ב): עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים (ופירש רד"ק: 'על הר נשפה – נשא וגבוה'). • אָהֲהוּ יְשָׁרַי אֶהֱמוּ כְשֵׁרַי – הישרים והכשרים שבעמי מקוננים ואומרים 'אֲהָה' והומים בקולם. • אֵיכָה כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלַי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אַשּׁוּרַי – כיצד זה נטו וכשלו רגליי בהליכתי, וסטו מן הדרך? שיבוץ פסוק מתהלים (עג, ב): וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי (וראו פירוש ר' אברהם אבן-עזרא שם). • אַשּׁוּרַי רֻדְּפוּ בְכֶבֶל לְהֵאָסֵר – בני עמי היקרים נרדפו על ידי הצרים עלינו כדי לאוסרם בכבלים. • רְצֵה תְשׁוּבָתִי בִּסְלִיחָה לְהִתְבַּשֵּׂר – אנא, אלוהי, קבל את תשובתנו ובשר לנו את סליחתך. הצירוף 'רְצֵה תְשׁוּבָתִי' מטרים את נוסח הברכה הסמוכה – "הרוצה בתשובה". • מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר – כמה נאות הן רגליו של מבשר הגאולה הרץ בהרים; שיבוץ פסוק מישעיהו (נב, ז): מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ. • אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי צוּל לְכִלָּיוֹן – אוי לי כי נתון אני בגלות, שאחריתה כליון. 'צוּל' מלשון מצולה, והיא כינוי לגלות (וראו תהלים סט, ג). • אוֹנֶנֶת וְצוֹלֶלֶת מֵאֵין דִּלָּיוֹן – כנסת ישראל צועקת באבלה (אוֹנֶנֶת מלשון אנינות, אבל) וטובעת, ואין דולה ומציל אותה מן המצולה. • אוֹם אֲשֶׁר עַל כָּל גּוֹי הוּשְׂמָה עֶלְיוֹן – אותה אומה, אשר בעבר נעלית היתה מכל האומות; על פי דברים (כח, א): וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. • אוֹת הֻשָׂם בְּהֵרָשֵׁם בְּאֶצְבְּעוֹת יְמִין עֶלְיוֹן – יש שפירשו כי האות, הברית, בין ישראל לאביהם שבשמים כתובה בלוחות הברית, הכתובים באצבע אלהים; ויש שפירשו כי האות הוא שם ישראל וגדולתו הכתובים בתפילין שמניח הקדוש ברוך הוא כביכול, על פי מאמר חז"ל בתלמוד הבבלי (ברכות ו, ע"א). • אוֹמְרָה לְגִלָּיוֹן – נאמר, נגזר, על אותה אומה לצאת לגלות. לְגִלָּיוֹן במשמע כלות הוא חידוש לשוני של הפייטן. • אִוּוּי לְכִלָּיוֹן – וכן בית המקדש, מקום אליו ישראל מתאווים, נגזר דינו להיחרב. • אֵיכָה חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן – כיצד זה אני מתפלל לפניך כבר שנים רבות, כדי להשיב את ימינך, כלומר, לגרום לך לתמוך בי; שיבוץ פסוק מתהלים (עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן. • עֶלְיוֹן בְּרֹאשׁ הָרִים תְּכוֹנֵן אַרְמוֹנֶךָ – אלוהי, הקם מחדש את ביתך בגבוה שבהרים; ככתוב בנבואת ישעיהו (ב, ב): וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. • בְּהַרְבְּךָ לִסְלוֹחַ פִּשְׁעֵי הֲמוֹנֶךָ – כאשר תסלח ברוחב לב לכל פשעי עמך ישראל. הצירוף 'בְּהַרְבְּךָ לִסְלוֹחַ' מיוסד על ישעיהו (נה, ז): יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ, ומטרים את לשון הברכה הסמוכה – "חנון המרבה לסלוח". • תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ – או אז תגבר ידך בעוז, ותינשא יד ימין שלך אל על לגאלנו. שיבוץ פסוק מתהלים (פט, יד): לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ. • אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי לְבֵית מַעֲדַנַּי – בעבר חשבתי שכבר הגעתי למנוחה שלמה, לבית בו אתענג וממנו לא אזוז עוד לעולם; לשון הטור מיוסדת על תהלים (מ, ח): אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי. • אָזַל קִצִּי וְשֻׁנּוּ וְלֹאֲטוּ עִדָּנַי – אך קצי תם, הפסקתי לשבת שם – וזמני נשתנו ונסתרו 'וְלֹאֲטוּ' – עפי הלשון בשמואל ב, יט, ה: וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו – שפירושו, והמלך הסתיר את פניו. • אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בְּלֵיל נִדּוֹנַי – את נגינתי בבית המקדש אני זוכר מדי שנה בלילה בו נגזר דיני לחורבן וגלות. הטור נשען על דברי משורר התהלים (עז, ז-ח): אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד. • אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס כְהֻבְלְעוּ אֲדָנַי – ביום בו נבלעו בארץ שערי ירושלים ויסודותיה, אזעק לפניך ואשווע לך. כדברי חבקוק (א, ב): עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ. • אֲזַי אַצְדִּיק דִּינַי אֲזַמְּרָה לַה' – או אז אצדיק עלי את הדין ואזמר לאלוהי. • אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' – כיצד זה זנח אותנו האל, האם לא ישוב לגאלנו? שיבוץ מפסוק שכבר הוזכר לעיל מתהלים (עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד. • ה' יִרְאֶה בָּעֳנִי עַם עוֹלָם – הקדוש ברוך הוא עתיד לראות בעני עמו; הצירוף 'עַם עוֹלָם' כעם ישראל מבוסס על ישעיהו מד, ז. • יוֹפִיעַ לְגָאֳלָם גְּאֻלַּת עוֹלָם – אז יופיע האל ממקום מושבו ויגאל אותם גאולת נצח. שורש ג.א.ל מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "גאל ישראל". • כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם – כי חלילה לאל מלזנוח את עמו. שיבוץ פסוק ממגילת איכה (ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'; החשש שהובע בחתימת המחרוזת הקודמת – 'אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה'?' – מגיע כעת ליישובו הטוב: 'כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם'. • אָחוֹר וָקֶדֶם מִמָּדוֹם לְמָדוֹם אַחֲרָיו נִמְשַׁכְתִּי וְנָחַנִי עַד אֱדוֹם – קדימה ואחורה, ממסע למסע ('מִמָּדוֹם לְמָדוֹם' – מחנייה לחנייה), נמשכתי אחר אלוהי עד שהושיבני בגלות אדום (המזוהה עם רומי, ומסמלת את שלטון הנצרות). ויש שפירשו 'מִמָּדוֹם לְמָדוֹם' – מתקווה לתקווה, על פי תהלים (לז, ז): דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת (וראו דברי המפרשים על פסוק זה). • אֲחָזַתְנִי רְעָדָה שָׁם בִּנְזִיד אָדוֹם – שם, במלכות אדום, אחז בי רעד שמקורו בשנאת עשו ליעקב על הנזיד האדום שהאכילו, ואשר באמצעותו קנה ממנו את בכורתו, כמסופר בבראשית (כה, כט-לא). • אֲחוֹרַנִּית שְׁמוֹנָה שַׁבְתִּי בִּגְבוּל בַּת אֱדוֹם – שבתי במסעותי אחורה עד שהגעתי לגבול ארץ אדום; רומז לדברי המדרש על מסעות בני ישראל בשעה שמת אהרן הכהן, כמובא במדרש ההלכה התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא ד'ויסע'): "מלמד שחזרו לאחוריהם לכבודו של אהרן לקבורתו שמונה מסעות". הקשר לאהרן מרומז רק בטורים הבאים. • אָחַזְתִּי פֶה לִדּוֹם אָחֲרִישׁ עַל הֲדוֹם – דוממתי את פי, החרשתי על חורבן הדום רגליו של הקדוש ברוך הוא – בית המקדש; הכינוי מיוסד על נבואת ישעיהו (סו, א): כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. הפייטן נשען כנראה בטור זה על תגובת אהרן, ששתק כאשר מתו שני בניו ביום חנוכת המשכן, כמסופר בויקרא (י, א-ג). שתיקת אהרן באבלו מהווה דוגמא לאבלו של הפייטן. • אֵיכָה לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם – כיצד זה יתאפק המשכיל וישתוק ביום חורבננו? שיבוץ פסוק מעמוס (ה, יג): לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא. • יִדֹּם רוֹבֵץ פֶּתַח מִלְּהַשְׂטִינְכֶם – הפייטן מייחל לכך שהחטא, הרובץ לפתחו של האדם (על פי בראשית ד, ז: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ) יחדל מלעמוד לשטן בדרכם של ישראל. • רוֹפֵא כָל בָּשָׂר הוּא יִשְׁמַע בְּקוֹלְכֶם – הקדוש ברוך הוא, שהוא רופא לכל בריותיו, ישמע בקול עמו ישראל. הצירוף 'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר' מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "רופא חולי עמו ישראל". • הַמַּזְכִּירִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם – ואתם, המזכירים את שם ה' ונושאים אותו בפיכם, אל תחדלו מכך; שיבוץ פסוק מישעיהו (סב, ו): עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם. • אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי בְּמִשְׁנֶה הַר הַטּוֹב – אאזין לדברי חכמה בירושלים (הר הטוב); ויש שפירשו – אאזין למגילת החורבן, מגילת איכה, ולפי זה 'מִשְׁנֶה הַר הַטּוֹב' פירושו 'משנת ירושלים'. • אֲטוּמִים אֲשֶׁר גָּעוּ נְטוּלַי לִקְטוֹב – כנראה כוונתו: נוכרים ('אֲטוּמִים' – כינוי בלשון הפייטנים לערלים) אשר ביקשו להזיק לבני עמי. • אֵטוּן חֲדַר הַמִּטּוֹת בַּגַּרְזֶן לַחְטוֹב – ואת בית קודשי הקדשים ('חֲדַר הַמִּטּוֹת' – כינוי על פי מלכים ב, יא, ב) ביקשו לשבר ולהרוס. 'אֵטוּן' – על פי משלי ז, טז, מילה יחידאית שפירושה כנראה אריג יקר הבא מארץ רחוקה; וכאן אולי משל לארון הברית או לכרובים הנתונים בקודש הקודשים. • אִטּוּ לַגַּרְזֶן כֹּל לַח וְרָטוֹב – הפייטן כתב 'אִטּוּ' כדי להתחיל גם טור זה באות אל"ף, ככל טורי הפיוט, אך כנראה ביקש לומר 'הִטוּ', כלומר – אויבי ישראל הטו תחת הגרזן כל דבר רענן שעמד על תילו, וביקשו להחריבו. ובחלק מגרסאות הפיוט כתוב 'יָבֵש וְרָטוֹב', ופירשו המפרשים – רשע וצדיק; כלומר, גרזן האויבים לא הבחינה בין רשע וצדיק – את כולם ביקשה להרוג ולאבד. • אַטִּיף בְּכָל טוֹב אֵין עוֹשֵׂה טוֹב – אדבר ('אַטִּיף' – על פי צורה יחידאית במקרא, בנבואת מיכה ב, יא. ומכאן גם למילה 'מטיף') בכל דבר טוב שבעולם, ובכל זאת – אין עושה טוב תחת השמים, בכל אשר אחפש ואפנה. • אֵיכָה נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב – כיצד זה אין אני יכול עוד לומר דבר, ואפילו לא דבר טוב; שיבוץ פסוק מתהלים (לט, ג): נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. • מִטּוֹב בַּל יֶחְסַר אֲסָמַי לְמַלְּאוֹ – פניה לקדוש ברוך הוא: מלא את אסמינו בכל טוב, ללא מחסור. לשון הטור נשענת על משלי (ג, י): וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ. • בִּרְכַּת שְׁנַת טוֹב יַשְׁפִּיעַ בִּגְבוּלוֹ – תשפיע בברכת שנה של טוב בכל גבול עמך ישראל. לשון הטור מטרימה את נוסח הברכה הסמוכה – "מברך השנים". • אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ – פניה לעם: אל תחרישו מלהזכיר את האל עד שיכונן את ירושלים מחדש, ככתוב בפסוק מישעיהו המהווה מקור לטור זה (סב, ז): וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ. • אֵיכָה מֵאַיֶּכָּה שֻׁלְחַפְתִּי בְּמַלְקוֹחַי – כיצד מאז אמירת 'אַיֶּכָּה' לאדם הראשון, נגררתי ('שֻׁלְחַפְתִּי' – מארמית. ראו למשל בבלי, בבא-מציעא, כה ע"א) עוד ועוד מחטא לחטא, והוספתי חטאים לאלה שעלי לשאת עמי ('בְּמַלְקוֹחַי') כביכול מדור לדור. • אֻיַּמְתִּי מְגִלַּת קִינוֹת בִּפְנֵי פְקָחַי – נזהרתי ('אֻיַּמְתִּי') לקרוא את מגילת איכה בפני המבינים והחכמים שבעם. • אִיְּלוּ כַּמֶּה יוֹבְלוֹת וְלֹא גָעוּ פְּקַח קוֹחַי – לשון הטור עמומה במיוחד, ונראה שיש לפרשו כך: חכמי העם, קפצו כאייל דור אחר דור ובכל זאת לא זכו להגיע לשעה שיאמר בה כדברי הנביא ישעיהו (סא, א): רוּחַ אֲ-דֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. • אֵימִים מַעֲרִימִים עֲלֵי מַקָּחַי – וכל אותה עת, כשעדיין ממתינים אנו לגאולה, הגויים (אֵימִים) מערימים על עם ישראל, שנלקח לבין האומות. • אִישֵּׁי מַלְקוֹחַי אִיכְּלוּ רִקּוּחַי – אש הגחלים שלקח מלאך האלהים מעל המזבח, איכלו את כל הכהנים המשוחים בשמן המשחה ('רִקּוּחַי' – מלשון תיאור עשיית שמן הקודש בספר שמות ל, כה: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה) – וכך במקום קרבנות, הוקרבו על המזבח כהנינו. • אֵיכָה יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי – כיצד זה נעשיתי חלש ויבש כחרס, עד שלשוני נדבקת כביכול לבשרה בהיעדר רוק בפי; שיבוץ פסוק מתהלים (כב, טז): יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי (וראו בדברי המפרשים שם). • מַלְקוֹחַי יַמְתִּיק לְשׁוֹרֵר לְחוֹכִי – הפייטן מייחל לכך שאת חכיו היבשים ימתיק הקדוש ברוך הוא כדי שיוכל לשורר לכבודו ('לְחוֹכִי'. פירושה המילולי המדויק של המלה לא מחוור, ונחלקו בו פרשנים, יש המפרשים לזה אשר אני מחכה לו ויש המפרשים מלשון חיך ואז ייתכן שצ"ל בחוכי). • יֶאֱסוֹף מְזָרִי לְאִוּוּי מְחַכִּי – יאסוף אותי מחדש האל, שבעבר פיזר אותי בין האומות, לבית המקדש המחכה לי. הצירוף 'יֶאֱסוֹף מְזָרִי' מיוסד על ירמיהו (לא, ט): שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. תיאור קיבוץ הגלויות מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "מקבץ נדחי עמו ישראל". • וְעוֹד בַּל תִּדְבַּק לְשֹׁונִי לְחִכִּי – הפייטן מקווה שגאולת ישראל וירושלים תבוא לפני שתדבק לשונו לחיכו, כמאמר משורר התהלים (קלז, ו): תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. • אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי שִׁבֵּר עַצְמוֹתַי – אויבי טרף אותי והכה אותי, עד שנשתברו עצמותי; מבוסס על דברי ירמיהו (נא, לד): אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי. • אַךְ בִּי יָשׁוּב לְסִיג אַשְׁמוֹתַי – ועוד עתיד הוא לשוב ולהסיר סיגי אשמותי; הטור בנוי כשילוב של שני מקורות – הראשון מאיכה (ג, ג): אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם, והשני מישעיהו (א, כה): וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. • אֶכְתֹּב קִינִים אֲשֶׁר פָּצוּ שִׂפְתֵי מְזִמּוֹתַי – אכתוב את הקינות היוצאות מפי. 'קִינִים' – על פי צורה מקראית נדירה המופיעה בנבואת יחזקאל (ב, ט-י): וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי. 'פָּצוּ' – אמרו (פועל רווח מאד בלשון הפייטנים הקדמונים). 'שִׂפְתֵי מְזִמּוֹתַי' – כנראה 'שפתי רצונותי', כלומר, השפתיים המפיקות את אשר על לבי. • אֲכַוְּנָה נְכוֹחוֹת מוּל קָמוֹתַי – אתאונן ישירות על הצרות הקמות עלי. • אַכְבִּיר נַהֲמוֹתַי – אגדיל ואעצים את נהמות האבל שלי. • אַכְרִיז טוֹב מוֹתַי – אכריז כי טוב מותי מחיי; הפייטן נשען על דברי יונה (ד, ג): וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (הפייטן שינה מ'מוֹתִי' ל'מוֹתַי' לצורך החרוז). • אֵיכָה וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי – כיצד זה נפשי כה מבוהלת, ואתה ה' – עד מתי תתאפק מלהצילני? שיבוץ פסוק מתהלים (ו, ד): וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד ואת וְאַתָּה ה' עַד מָתָי. • מָתַי קוּמוֹ לָעַד קָמִים לְהַחֲרִימָם קָרֵב יוֹם אֵידָם בַּמִּשְׁפָּט לְהִתְרוֹמָם – מתי, אלוהי, תקרב את יום הנקמה באלו הפוגעים בעמך ישראל, ומתי תביאם במשפט לפניך? 'קוּמוֹ לָעַד' – כינוי לקדוש ברוך הוא, המיוסד על נבואת צפניה, ומבטא את הבטחת הגאולה של האל לרשעים (ג, ח): לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ. 'יוֹם אֵידָם' – יום צערם וסבלם, על פי דברים (לב, לה): לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ (וכן רבים במקרא). מבחינה תחבירית שני הטורים יוצרים רצף אחד. תיאור המשפט מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "מלך אוהב צדקה ומשפט". • עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם – הפייטן מייחל לכך שהקדוש ברוך הוא יכריז כעת על קימתו הקרובה, המבטיחה עמה גאולה. שיבוץ פסוק מישעיהו (לג, י): עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא. • אֱלִי כַתַּנִּים בְהַעֲצִימֵנִי אֶלְיָה כַּיְעֵנִים בְּהַשִׁימֵנִי – 'אֱלִי' ו'אֶלְיָה' הן כנראה מלים המציינות יללה; הפייטן מדמה יללתו לקולם של התנים והיענים, שתי חיות המוזכרות יחדיו פעמיים במקרא, למשל באיכה (ד, ג): גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר. 'בְהַעֲצִימֵנִי' – בעת שאני מגביר קולי; 'בְּהַשִׁימֵנִי' – בעת חורבני, בשעה שהפכתי לשממה. • אֵלִי אֵלִי לָמָּה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנִי – אלוהי, מדוע תשפילני ותהפכני לנחות ולבזוי שבעמים? הטור בנוי כשילוב של שני פסוקים: הראשון מתהלים (כב, ב): אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי, והשני מאיכה (ג, מה): סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. • אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְּכַרְסְמֵנִי – אנא אל תוכיח אותי בחרונך, ובכעסך הגדול אל תאכלני; הפייטן ביסס את הטור על תהלים (ו, ב): ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, ולצורך החרוז שינה את המילה האחרונה מ'תְיַסְּרֵנִי' ל'תְּכַרְסְמֵנִי', מילה המהדהדת לדברי משורר התהלים במקום אחר, בו הוא ממשיל את ישראל לגפן שגדרותיה נפרצו ביד אלוהיה, וכעת היא נתונה למרמס חיות הבר (פ, יג-טו): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה... • אָלִיתָ לְחָטְמֵנִי – נשבעת להחריבני. 'אָלִיתָ' – מלשון אלה, שבועה. 'לְחָטְמֵנִי' – כנראה על פי ישעיהו (מח, ט): לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ. ואם אמנם במקרא מציין הביטוי דווקא ארך אפיים (חֹטֶם – אַף) הרי שלדידו של הפייטן הוא מציין כנראה את ההיפך, כמבואר מן ההקשר. • אַלּוּף בְּאַף לְשָׂטְמֵנִי – בהמשך לטור הקודם: נשבעת גם לשנוא אותי; 'אַלּוּף' – כינוי לקדוש ברוך הוא, מיוסד על ירמיהו (ג, ד): הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה. 'בְּאַף לְשָׂטְמֵנִי' – נשען על תהלים (נה, ד): מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי. • אֵיכָה תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִּשְׂטְמֵנִי – כיצד זה נעשית אכזר כל כך כלפי, ובידך ממש אתה אורב לי בשנאה וכעס? שיבוץ פסוק מאיוב (ל, כא): תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי. • תִּשְׂטְמֵנִי לֹא לְנֶצַח וְתִסּוֹב תְּנַחֲמֵנִי – אך לא לעד תשנא אותי; הלא יגיע המועד בו תסוב חזרה לנחם אותי ולגאלני. ברקע הטור עומדים שני פסוקים: הראשון מישעיהו (יב, א): וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי, והשני מתהלים (עא, כא): תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי. • לְעֵת תַכְנִיעַ זֵדִים זוֹמְמֵי לְלָחְמֵנִי – כאשר תכניע את הרשעים הזוממים להילחם בי ולנצח אותי. הצירוף 'תַכְנִיעַ זֵדִים' מטרים את נוסח הברכה הסמוכה – "שובר אויבים ומכניע זדים". • יָשֹׁב [נָא] אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי – או אז ישוב חרונך ממני, ותחזור לנחם אותי. שיבוץ פסוק שכבר נרמז שני טורים קודם לכן, ומקורו בישעיהו (יב, א): וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. • אָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּפֶצַח – אמר הדור האחרון בקול ('בְּפֶצַח' – על פי ישעיהו יד, ז, ועוד); לשון הטור נשענת על דברים (כט, כא): וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... בדבריו על הדור האחרון נראה שהפייטן מתייחס לדור שעתיד לבוא לעולם, ולא לדור שכבר היה (בדומה למשמעות הביטוי בדברי משה המצוטטים לעיל); דור זה עתיד לנסות להיאבק באויביו, אך להיכשל גם בזה, כפי שעולה כנראה מן הטורים הבאים. • אָמוּתָה הַפַּעַם וְלֹא אֶרְאֶה רֶצַח – אותו דור עתיד לבכר את מותו ולהלחם בשארית כוחותיו, ולא להיות נתון מראש לנצחונו האכזרי של האויב (ובחלק מגרסאות הפיוט הנוסח הוא 'נֶצַח' ולא 'רֶצַח'). הצירוף 'אָמוּתָה הַפַּעַם' מקורו בתגובת יעקב בראותו את יוסף חי במצרים, כמסופר בבראשית (מו, ל): וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. • אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אַרְגִּיז וְאָעִיז מֶצַח – אם כוחי ככח האבנים, אנסה להיאבק באויב; מיוסד על דברי איוב (ו, יב): אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּש, אך במשמעות הפוכה – בעוד איוב סבור כי אין כוחו כח אבנים, ושואל בתמיהה האם כח אבנים לו, והאם בשרו חזק כברזל – בהניחו כי התשובה לשאלות אלו שלילית – הרי שפייטננו מתאר כנראה דור הסבור כי אינו נטול כוח לגמרי. • אָמַרְתִּי הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח – אותו דור כמעט ונואש מישועת האל, הנראה כאילו הסתיר פניו לגמרי; פרפראזה על דברי משורר התהלים (י, יא): אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח. • אֲמָרֵר בֶחֵרוּף רֶצַח [וֶ]אֱמֶת חֳרָבוֹת לָנֶצַח – ובכל זאת בכיו של הדור גובר, אל מול רצחנותו של האויב, ועדיין המקדש עומד בחרבנו ('[וֶ]אֱמֶת חֳרָבוֹת לָנֶצַח' – על פי תהלים ט, ז: הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה). • אֵיכָה עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח – כיצד זה אלוהי, האם אכן לעולם לא תשוב לזכרנו? שיבוץ פסוק מתהלים (יג, ב): עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. • נֶצַח יִוָּדַע כִּי רֶגַע יִשְׁצֹף – ואולם, אומר הפייטן, בסופו של דבר יתברר כי אכן ברגע אחד ישנה האל את דרכיו ויתפרץ בכעס ובשצף קצף על אויביו. תיאור האל מיוסד על תהלים (ל, ו): כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. • יִרְצֶה אֶת בּוֹטְחָיו צִדְקָם לִרְצוֹף – או אז ירצה בשלום המאמינים בו, ויבקש לכרוך יחד צדקותיהם ('צִדְקָם לִרְצוֹף') ולהצילם. הצירוף 'בּוֹטְחָיו צִדְקָם' מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "משען ומבטח לצדיקים". • כִּי לֹא לְעוֹלָם יָרִיב וְלֹא לָנֶצַח יִקְצוֹף – שהרי לא לעולם יהיה הקדוש ברוך הוא במריבה עם עמו ישראל, ולא לנצח יכעס עליו; שיבוץ פסוק מנבואת ישעיהו (נז, טז): כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. • אָנָהּ אֲנַחְנוּ עוֹלִים וְחַיַּת יַעַר שִׁכְּלָתְנוּ – לאן נעלה? הלא בכל מקום חיות היער – משל לאויבים מאומות העולם – הורגות בנו; הצירוף 'אָנָהּ אֲנַחְנוּ עוֹלִים' מיוסד על תיאור דברי בני ישראל בשוב המרגלים מן הארץ למדבר, כמסופר בנאומו של משה בספר דברים (א, כח): אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם; המובאה מסיפור המרגלים מדגישה בפיוט את תחושת חוסר האונים. • אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךְ וְסַעֲרָתְךָ כִּלָּתְנוּ – אין לנו עוד מקום להימלט אליו ממך, מסערתך המאיימת והמכלה; כדברי משורר התהלים (קלט, ז-י): אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. • אָנוּד כְּצִפּוֹר נוֹדֵד כִּי הֵילִילָתְנוּ – כציפור שאין לה מנוח בכל מקום, כך אף אני נודד מפניך, משום שבכל מקום אתה גורם לנו לילל באבלנו ('כִּי הֵילִילָתְנוּ' – על פי ישעיהו יג, ו: הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא. ובחלק מגרסאות הפיוט הנוסח הוא 'כי חיללתנו' – ומשמעו פשוט: כי חיללת את מקדשנו). • אָנוּשָׁה כִּי אֵשׁ בֵּינוֹת אֲכָלָתְנוּ – כבר חולים אנחנו ואבודים במצבנו, כי אש המזבח, במקום שתאכל את קרבנותינו, אוכלת אותנו. 'אָנוּשָׁה' – על פי תהלים (סט, כא): חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי (וראו בדברי הפרשנים לפסוק זה). 'אֵשׁ בֵּינוֹת' – כינוי לאש המזבח, על פי המסופר ביחזקאל (י, ו): וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן. • אֲנָחוֹת מְלֵאָתְנוּ אֲנִינוּת תִּכְלָתְנוּ – וכעת מלאים אנחנו באנחה ואבל ('אֲנִינוּת' – סוג מסוים של אבל בלשון חז"ל. ראו משנה סנהדרין, פ"ו מ"ו), הגודשות אותנו עד אין קץ. • אֵיכָה כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנוּ – כיצד זה הקנאה שקנאת לביתך בהחריבך אותו, התפשטה גם אלינו, והחריבה גם אותנו? שיבוץ פסוק מתהלים (סט, י): כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. • אֲכָלַתְנוּ רוֹפֶסֶת בְּיַעַר גָּדְלָה – לא רק קנאת ביתך אכלה בנו, כמובא בטור הקודם, אלא גם התנהגותם הדורסנית של אומות העולם (המשולות, לא בפעם הראשונה בפיוט זה, לחיות היער), ההולכת ומתגברת. 'רוֹפֶסֶת' – דורסת (על פי דניאל ז, ז). • רְאֵה בְקִנְאָתִי וְתַשְׁמִיעַ בִּגְדֻלָּה – אנא ממך אלוהי, ראה את קנאתנו לך, והשמע בעוצמה רבה את קולך; תוכן הדברים שמצפה הפייטן לשמוע מהקדוש ברוך מבואר בטור החותם את הפיוט. • קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה – מקנא אני לירושלים ולציון, ולכן עומד אני לגאול אותן – אלו הם דברי האל המיוחלים; שיבוץ פסוק מזכריה (א, יד): וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. הבחירה בפסוק זה לחתימת הפיוט טומנת בחובה נחמה גדולה, לאור המשך הנבואה (שם, טז-יז): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם. איזכורה של ירושלים נועד להטרים את נוסח הברכה הסמוכה – ברכת "בונה ירושלים" – אף שבשלב זה אמורות, על פי המנהג הקדום, להשתלב כמה קינות, המהוות מעין הרחבה לתבנית הפייטנית הבסיסית של ה'קרובה'.

عنوان	אאביך ביום מבך
دورة العام	תשעה באב
موعد الصلاة	אחר ללא לחן
لغة	עברית

عنوان

دورة العام

موعد الصلاة

لغة

תנאי השימוש:

تخضع هذه المادة لقانون حقوق النشر و/ أو شروط الاتفاقية. يُحظر كل ما يلي ما لم يتم الحصول على إذن كتابي من مالك حقوق الطبع والنشر ومالك المجموعة: الاستنساخ والنشر والتوزيع والأداء العام والبث والنشر عبر الإنترنت أو بأي وسيلة أخرى ، كذلك إنشاء عمل مشتق من البند (على سبيل المثال ، الترجمة أو التعديل أو التكيّف) بأي شكل أو بأي وسيلة، سواء كانت رقمية أو مادية.

على الرغم مما سبق، يحق للمستخدم القيام بأي استخدامات مسموح بها على النحو المحدد في قانون حقوق النشر الإسرائيلي (5768-2007)، مثل "الاستخدام العادل". في أي حال، يجب ذكر اسم (أسماء) القيّم (القيّمين) عند الاستفادة من عملهم. يحظر الإضرار بكرامة المؤلف أو سمعته عن طريق تغيير المادة أو الإضرار بها.

يخضع استخدام المادة أيضًا لشروط استخدام موقع.

إذا كان هنالك اعتقاد بوجود هناك خطأ في المعلومات الواردة أعلاه، أو في حالة وجود أية مخاوف بشأن انتهاك حقوق النشر فيما يتعلق بهذه المادة، يرجى التواصل معنا عبر البريد الإلكتروني: [email protected]

MARC RECORDS

تفسير التهاليل الدينية اليهودية

• אַאֲבִיךְ בְּיוֹם מֶבֶךְ עֹגֶל חֲצִי גָרְנִי – אעטוף שחור וקדרות ביום חורבן בית המקדש, היום בו נבוכה הסנהדרין, שמקום מושבה היה בבית המקדש, והיתה ישובה בחצי גורן עגולה, כמתואר במשנה (סנהדרין ד, מש' ג): "סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה". 'אַאֲבִיךְ' - כנראה מלשון הפסוק בישעיהו ט, יז: כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן. יש המפרשים ביטוי זה כאן מלשון עטיפה ויש מלשון בכי.
• אֲאַטְּמָה כָל שָׂפָה מֵעֲנוֹת בִּגְרוֹנִי – ביום זה אסתום כל פה מלהתחיל בדיבור.
• אֲאַלֵּם כָּל פֶּה כִּי לֹא שָׁךְ חֲרוֹנִי – אשתיק כל פה, כי חרון האל המופנה כלפי עדיין לא תם, לא שכך. הלשון מיוסדת על אסתר (ז, י): וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה.
• אַאֲבִין תְּשַׁע מֵאוֹת וְעוֹד כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי – אלמד בינה את קהלי ואגרום לכך שידעו, כי במשך תשע-מאות שנה התאפק הקדוש ברוך הוא מלהעניש את ישראל. כוונת הפייטן כנראה לתשע-מאות השנים, פחות או יותר, שבין יציאת מצרים וחורבן בית המקדש הראשון, בהתאם לדרשת חז"ל במדרש ויקרא רבה (פר' ז, א): "אמר רבי ישמעאל...: קרוב לתשע מאות שנה היתה שנאה כבושה [=כעס שאינו יוצא מהכוח אל הפועל] בין ישראל לאביהן שבשמים, משיצאו ממצרים עד שעמד יחזקאל". ר' ישמעאל ייסד דרשתו על אחת מנבואות יחזקאל (פרק כ), ממנה עולה כי כאשר ראה הקדוש ברוך את חטאי ישראל במצרים, שקל להשמידם, ולבסוף החליט להעלותם לארץ – וכך דור אחר דור סלח להם, עד ששוב לא יכול היה יותר לשאת את חטאיהם, ולכן עומד הוא להחריב את הבית. לפי זה הביטוי 'כִּי לֹא דָשׁ בֶּן גָּרְנִי' משמעו – כי לא השמיד את ישראל, המשולים לגורן, והוא משחק מלים על דברי ישעיהו (כא, י): מְדֻשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם. לעומת זאת יש מי שפירשו את הטור כמתייחס לזמנו של מעתיק הפיוט, שחי כתשע-מאות שנה לאחר החורבן, ולפי פירוש זה משמעו של אותו ביטוי הוא שהקדוש ברוך הוא עדיין לא בנה מחדש את מקדשו.
• אַאֲקִיץ חֶבְרוֹנִי – אעיר את אברהם, ה'ישן' בחברון.
• [אֲ]אַשֶׁר חִבְּרָנִי – כנראה: אחזק אותו, את אברהם, כדי שיצטרף ויחבור אלי בקינתי (ואכן יש מי שהציע לנקד: "חַבְּרֵנִי").
• אֵיכָה יָגַעְתִּי בְּקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי – כיצד זה הגעתי למצב בו כבר עייפתי מלקרוא לאל. הטור החותם את המחרוזת הראשונה מתוך השתיים המוקדשות לכל ברכה, בנוי תמיד כשילוב של מילת הקינה 'אֵיכָה' (הלקוחה ממגילת החורבן, מגילת 'איכה', הנקראת בתשעה באב) עם שיבוץ אחר מן המקרא, והפעם מתהלים (סט, ד): יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. ובעוד המחרוזת הראשונה הוקדשה לקינה על החורבן, השנייה, כפי שנראה מיד, מוקדשת דווקא לתקווה להצלה וישועה – וכך הדבר לאורך הפיוט כולו.
• גְּרוֹנִי אַנְשִׁית צְחִיחָה אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ – אקרא בגרון ניחר ויבש מצמא עד שתקויים בי הבטחת הקדוש ברוך הוא על ידי נביאו ישעיהו (סב, ח): נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ [ = נשבע ה' כי לא יתן עוד את דגן ישראל מאכל לאויביו].
• אַחֲזִיק מָגֵן וְצִנָּה בְּגִינֵךְ לְגוֹנְנֵךְ – אגן עלייך, ישראל; פרפראזה על תהלים (לה, א-ב): לְדָוִד רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי. צִנָּה הוא מעין מגן, אמצעי להגנה בקרב. המילה 'מָגֵן' מטרימה את מטבע הברכה הסמוכה – "מגן אברהם".
• וְאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ – ואקשט אותך בתכשיטים, כמאמר הנביא יחזקאל (טז, יא): וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ.
• אָבְקוּ בְקִינוֹת בְּכָל שָׁנָה שְׁלוּחַי – נתכסו בעפר ואבק שליחי הציבור, באמירת קינות בתשעה באב מדי שנה.
• אָבְכוּ בָהּ פָּנִים בְּפָנִים עַד כְּלוֹת שִׁלּוּחַי – קדרו, או בכו, פניהם באמירת הקינות, עד תום גירושיי – בהתאם לדימוי הגלות שלאחר החורבן כגירושי אשה מעל פני בעלה. 'שִׁלּוּחַי' – על פי שמות (יח, ב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.
• אֶבְכֶּה חֶדֶר קוֹלִי מִלְּהָרִים קוֹל נִיהָי – אבכה במסתרים כדי שלא יישמע קול בכיי החזק. 'נִיהָי' הוא בכיי, על פי משמעותה המקראית של המילה 'נְהִי' – ראו למשל ירמיהו (לא, יד): כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... בספרות חז"ל מזוהה הבכייה במסתור עם בכייתו של הקדוש ברוך הוא עצמו, כמובא במדרש איכה רבה (מהדורת בובר, פתיחתא כד): "באותה שעה [=שעת החורבן] היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי, השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון... באותה שעה בא מטטרון [=אחד מבכירי המלאכים] ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם, אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו [=הקב"ה למטטרון]: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה' וגו' (ירמיהו יג, יז)".
• אֲבַלֶּה בוֹכִיָּה עַד יְעֻשְּׁשׁוּ נֹגְהָי – אבלה את שארית ימי בבכי עד שעיני תיחלשנה ותכהינה. על פי תהלים (ו, ח): עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי.
• אֲבַכֶּה וּלְחָיַי אִבֵּי שְׁלָחַי – אבכה עד שלחיי תהיינה רטובות מדמעות, כאילו נחל זורם בהן; על פי שיר השירים (ו, יא): אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.
• אֵיכָה כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי – כיצד זה עייפו עיני מלקוות לה'; שיבוץ על פי המשכו של הפסוק ששימש שיבוץ גם בתום המחרוזת הראשונה, מתהלים (סט, ד): יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי.
• לֵאלֹהַי לְחַכּוֹת וְיַעֲשֶׂה לְמַעֲנוֹ – אחכה לאלוהי עד שיקום ויציל את ישראל למענו (למען הקדוש ברוך הוא) עצמו.
• לְהַטְלִילְכֶם בְּטַלְלֵי מְעוֹנוֹ – וירעיף עליכם טל שמים. המילה 'טַל' קשורה לעניינה של הברכה הסמוכה למחרוזת – ברכת "מחיה המתים", המתייחסת גם לטל ולגשם.
• כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּכֶם נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ – או אז יימנע הקדוש ברוך הוא מלפגוע בישראל, שכל הפוגע בישראל כפוגע בבבת עינו של הקדוש ברוך הוא כביכול. שיבוץ מזכריה (ב, יב): כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.
• אֶגְמֶה לַעֲנָה פְּנֵי תֵיבָה בְּקָרְבִי – אשתה ('אֶגְמֶה' – על פי בראשית כד, יז: וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ) את הלענה המרה בעברי כשליח ציבור לפני התיבה; שתיית הצמח המר מסמלת את סבלו העמוק של הפייטן, מעין הכתוב בירמיהו (ט, יד): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ. שורש ק.ר.ב משמש בלשון המדרש והפייטנים לציון מלאכתו של שליח הציבור, כמובא למשל מן הצירוף הבא במדרש ויקרא רבה (פרשה ל, א): "קרוב ופויטס" – שפירושו כנראה 'מחבר קרובות ופייטן'.
• אַגִּיר עַיִן וְלֹא תִדְמֶה כִּי אֵין מְקָרְבִי – עיני נגרה בבכי ללא הפסק, כי אין האל מקרבני אליו, או לחילופין – כי אין עוד מי שמקריב קרבנות בבית המקדש. הטור מנוסח בזיקה ללשון מגילת איכה (ג, מט): עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת.
• אֶגְעֶה וְאֶפְעֶה כִּי רָחַק קְרוֹבִי – אנהם ('אֶגְעֶה' – על פי איוב ו, ה: הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ) ואצעק ('אֶפְעֶה' – על פי ישעיהו מב, יד: הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד) כי רחק ממני אלוהי.
• אֲגַלֶּה שָׁדַי חָלוּץ מוּל מַחֲרִיבִי – אקרע את בגדיי ואחשוף את חזי אל מול האויב המחריב את ביתי, כאות לאבלות.
• אַגִּישׁ חִין מְרִיבִי – אגיש תחינה לפני הקדוש ברוך הוא, העושה עמי כעת מריבה בחורבן הבית.
• אַךְ לֹא רָב רִיבִי – כנראה משמעו: למרות שאני מפיל תחינה (כמובא בטור הקודם), בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא נלחם באויבי.
• אֵיכָה חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי – כיצד זה נעשיתי סוער כל כך באבלי; מיוסד על תהלים (לט, ד): חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי.
• בְּקִרְבִּי עָצוּר וְחָתוּם יוֹם נָקָם אֲרִיאֵל – בתוכי אני כבר חש את יום הנקמה על חורבן בית המקדש קרב ובא. מיוסד על נבואת ישעיהו (סג, ד): כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. הכינוי אריאל למקדש על פי ישעיהו כט, א.
• עֵת כִּי בֹא יָבֹא וְלֹא יְאַחֵר אֵל – יום הנקם יגיע, ולא יאחר אלוהי מלהביאו; מיוסד על חבקוק (ב, ג): כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר.
• כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל – כי גדול האל בקרב עמו; שיבוץ פסוק מישעיהו (יב, ו): צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. המילה 'קְדוֹש' מטרימה את הברכה הסמוכה – "האל הקדוש".
• אֱדוֹם וְלֹא אֵצֵא פֶתַח וְאֶכָּבֵד – אשב בביתי בשקט ובדממה, לא אצא מן הפתח, ואכבד באבלי – מעין הכתוב במלכים ב (יד, י): הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ.
• אַדְמִים כָּל פִּיּוֹת כִּי אֵבֶל כָּבֵד – אשתיק כל פה סביבותיי מחמת האבל הכבד. הצירוף 'אֵבֶל כָּבֵד' הוא צירוף מקראי המתייחס במקורו לאבל במצרים על מות יעקב אבינו, כמובא בבראשית (נ, יא): וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם...
• אֵדְעָה מִלִּין וּמֶלֶל אַכְבֵּד – אדע לומר מילות קינה ודברים כבדים.
• אֵדִי כַּמֶּה שָׁנִים הֲמָמִי בְּמַכְבֵּד – כבר תקופה ארוכה מכים בי רעתי ושברי ('אֵדִי' – כמו 'אֵידִי', על פי משלי ו, טו: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא), כמטאטא השמד. מכבד הוא מטאטא בלשון המשנה והמדרש. הדימוי מיוסד על ישעיהו (יד, כג): וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת.
• אַדְמָתִי אִבֵּד אַדִירַי לְהַאֲבֵד – הכל הושמד: ארצי, וגדולי הדור. המבנה התחבירי של הצירוף 'אַדִירַי לְהַאֲבֵד' במשמעות של 'אבדו אדירַי' רווח בפיוט הקדום, ומוכר למשל גם מחלק מפיוטי ההושענא הנאמרים בסוכות.
• אֵיכָה נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אוֹבֵד – כיצד זה נשכחתי כבר מכל לב כמת, כיצד נעשיתי ככלי שאין עוד חפץ בו? שיבוץ פסוק מתהלים (לא, יג): נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד.
• אוֹבֵד זָרוּי כְּשֶׂה בַּקֵּשׁ מָה אֵרְעוֹ – פנייה לקדוש ברוך הוא: בקש לראות ולבדוק מה עלה בגורלו של עמך, שכעת הוא מפוזר בין העמים כשה אובד.
• זֵר רוּחַ דַּעַת לְרוֹעֲעוֹ – הכתר בזר התורה את עמך, רעך. רוח דעת ככינוי לתורה, מיוסד על ישעיהו (יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. המילה 'דַּעַת' מטרימה את לשון הברכה הסמוכה – "חונן הדעת".
• כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ – תהא התורה שגורה תמיד בפי זרע ישראל. שיבוץ פסוק מדברים (לא, כא): וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ...
• אֶהֱמֶה כַּיּוֹנָה נֶהִי תְּמוּר שִׁירַי – אשמיע קול כנהמת היונה, ויהא זה קול אבלות ובכי במקום קול שירה; הרעיון שבטור מבוסס על דברי המדרש באיכה רבה (פתיחתא יט): "אילו זכיתם הייתם יושבים בירושלים ואומרים שירים ומזמורים... עכשיו שלא זכיתם הרי אתם גולין לבבל וקוראים קינים ונהי".
• אֶהְגֶּה הַוּוֹת עַל שְׁנֵי שְׁבָרַי – אשמיע קול הגה – ואף הוא מקולות היונה (ראו ישעיהו לח, יד) ותוכנו יהיה צער ומצוקה ('הַוּוֹת' – ראו תהלים ה, י) על חורבן שני בתי המקדש.
• אָהִימָה כַהֲמוֹת יַמִּים בְּתוֹךְ שׁוֹבְרַי – תהא נהמתי כנהמת הים בגליו. הצירוף 'בְּתוֹךְ שׁוֹבְרַי' על פי תהלים מב, ח: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.
• אַהֲלֵּךְ בְּהָרֵי נֶשֶׁף בְּאֵין מְיַשְּׁרַי – אהלך בהרים הגבוהים בהיעדר מורה דרך שינחה אותי. 'הָרֵי נֶשֶׁף' הם הרים גבוהים, על פי ישעיהו (יג, ב): עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים (ופירש רד"ק: 'על הר נשפה – נשא וגבוה').
• אָהֲהוּ יְשָׁרַי אֶהֱמוּ כְשֵׁרַי – הישרים והכשרים שבעמי מקוננים ואומרים 'אֲהָה' והומים בקולם.
• אֵיכָה כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלַי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אַשּׁוּרַי – כיצד זה נטו וכשלו רגליי בהליכתי, וסטו מן הדרך? שיבוץ פסוק מתהלים (עג, ב): וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי (וראו פירוש ר' אברהם אבן-עזרא שם).
• אַשּׁוּרַי רֻדְּפוּ בְכֶבֶל לְהֵאָסֵר – בני עמי היקרים נרדפו על ידי הצרים עלינו כדי לאוסרם בכבלים.
• רְצֵה תְשׁוּבָתִי בִּסְלִיחָה לְהִתְבַּשֵּׂר – אנא, אלוהי, קבל את תשובתנו ובשר לנו את סליחתך. הצירוף 'רְצֵה תְשׁוּבָתִי' מטרים את נוסח הברכה הסמוכה – "הרוצה בתשובה".
• מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר – כמה נאות הן רגליו של מבשר הגאולה הרץ בהרים; שיבוץ פסוק מישעיהו (נב, ז): מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.
• אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי צוּל לְכִלָּיוֹן – אוי לי כי נתון אני בגלות, שאחריתה כליון. 'צוּל' מלשון מצולה, והיא כינוי לגלות (וראו תהלים סט, ג).
• אוֹנֶנֶת וְצוֹלֶלֶת מֵאֵין דִּלָּיוֹן – כנסת ישראל צועקת באבלה (אוֹנֶנֶת מלשון אנינות, אבל) וטובעת, ואין דולה ומציל אותה מן המצולה.
• אוֹם אֲשֶׁר עַל כָּל גּוֹי הוּשְׂמָה עֶלְיוֹן – אותה אומה, אשר בעבר נעלית היתה מכל האומות; על פי דברים (כח, א): וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
• אוֹת הֻשָׂם בְּהֵרָשֵׁם בְּאֶצְבְּעוֹת יְמִין עֶלְיוֹן – יש שפירשו כי האות, הברית, בין ישראל לאביהם שבשמים כתובה בלוחות הברית, הכתובים באצבע אלהים; ויש שפירשו כי האות הוא שם ישראל וגדולתו הכתובים בתפילין שמניח הקדוש ברוך הוא כביכול, על פי מאמר חז"ל בתלמוד הבבלי (ברכות ו, ע"א).
• אוֹמְרָה לְגִלָּיוֹן – נאמר, נגזר, על אותה אומה לצאת לגלות. לְגִלָּיוֹן במשמע כלות הוא חידוש לשוני של הפייטן.
• אִוּוּי לְכִלָּיוֹן – וכן בית המקדש, מקום אליו ישראל מתאווים, נגזר דינו להיחרב.
• אֵיכָה חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן – כיצד זה אני מתפלל לפניך כבר שנים רבות, כדי להשיב את ימינך, כלומר, לגרום לך לתמוך בי; שיבוץ פסוק מתהלים (עז, יא): וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן.
• עֶלְיוֹן בְּרֹאשׁ הָרִים תְּכוֹנֵן אַרְמוֹנֶךָ – אלוהי, הקם מחדש את ביתך בגבוה שבהרים; ככתוב בנבואת ישעיהו (ב, ב): וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
• בְּהַרְבְּךָ לִסְלוֹחַ פִּשְׁעֵי הֲמוֹנֶךָ – כאשר תסלח ברוחב לב לכל פשעי עמך ישראל. הצירוף 'בְּהַרְבְּךָ לִסְלוֹחַ' מיוסד על ישעיהו (נה, ז): יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ, ומטרים את לשון הברכה הסמוכה – "חנון המרבה לסלוח".
• תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ – או אז תגבר ידך בעוז, ותינשא יד ימין שלך אל על לגאלנו. שיבוץ פסוק מתהלים (פט, יד): לְךָ זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ.
• אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי לְבֵית מַעֲדַנַּי – בעבר חשבתי שכבר הגעתי למנוחה שלמה, לבית בו אתענג וממנו לא אזוז עוד לעולם; לשון הטור מיוסדת על תהלים (מ, ח): אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי.
• אָזַל קִצִּי וְשֻׁנּוּ וְלֹאֲטוּ עִדָּנַי – אך קצי תם, הפסקתי לשבת שם – וזמני נשתנו ונסתרו 'וְלֹאֲטוּ' – עפי הלשון בשמואל ב, יט, ה: וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו – שפירושו, והמלך הסתיר את פניו.
• אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בְּלֵיל נִדּוֹנַי – את נגינתי בבית המקדש אני זוכר מדי שנה בלילה בו נגזר דיני לחורבן וגלות. הטור נשען על דברי משורר התהלים (עז, ז-ח): אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
• אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס כְהֻבְלְעוּ אֲדָנַי – ביום בו נבלעו בארץ שערי ירושלים ויסודותיה, אזעק לפניך ואשווע לך. כדברי חבקוק (א, ב): עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ.
• אֲזַי אַצְדִּיק דִּינַי אֲזַמְּרָה לַה' – או אז אצדיק עלי את הדין ואזמר לאלוהי.
• אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' – כיצד זה זנח אותנו האל, האם לא ישוב לגאלנו? שיבוץ מפסוק שכבר הוזכר לעיל מתהלים (עז, ח): הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה' וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד.
• ה' יִרְאֶה בָּעֳנִי עַם עוֹלָם – הקדוש ברוך הוא עתיד לראות בעני עמו; הצירוף 'עַם עוֹלָם' כעם ישראל מבוסס על ישעיהו מד, ז.
• יוֹפִיעַ לְגָאֳלָם גְּאֻלַּת עוֹלָם – אז יופיע האל ממקום מושבו ויגאל אותם גאולת נצח. שורש ג.א.ל מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "גאל ישראל".
• כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם – כי חלילה לאל מלזנוח את עמו. שיבוץ פסוק ממגילת איכה (ג, לא): כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'; החשש שהובע בחתימת המחרוזת הקודמת – 'אֵיכָה הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה'?' – מגיע כעת ליישובו הטוב: 'כִּי לֹא יִזְנַח ה' לְעוֹלָם'.
• אָחוֹר וָקֶדֶם מִמָּדוֹם לְמָדוֹם אַחֲרָיו נִמְשַׁכְתִּי וְנָחַנִי עַד אֱדוֹם – קדימה ואחורה, ממסע למסע ('מִמָּדוֹם לְמָדוֹם' – מחנייה לחנייה), נמשכתי אחר אלוהי עד שהושיבני בגלות אדום (המזוהה עם רומי, ומסמלת את שלטון הנצרות). ויש שפירשו 'מִמָּדוֹם לְמָדוֹם' – מתקווה לתקווה, על פי תהלים (לז, ז): דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת (וראו דברי המפרשים על פסוק זה).
• אֲחָזַתְנִי רְעָדָה שָׁם בִּנְזִיד אָדוֹם – שם, במלכות אדום, אחז בי רעד שמקורו בשנאת עשו ליעקב על הנזיד האדום שהאכילו, ואשר באמצעותו קנה ממנו את בכורתו, כמסופר בבראשית (כה, כט-לא).
• אֲחוֹרַנִּית שְׁמוֹנָה שַׁבְתִּי בִּגְבוּל בַּת אֱדוֹם – שבתי במסעותי אחורה עד שהגעתי לגבול ארץ אדום; רומז לדברי המדרש על מסעות בני ישראל בשעה שמת אהרן הכהן, כמובא במדרש ההלכה התנאי מכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא ד'ויסע'): "מלמד שחזרו לאחוריהם לכבודו של אהרן לקבורתו שמונה מסעות". הקשר לאהרן מרומז רק בטורים הבאים.
• אָחַזְתִּי פֶה לִדּוֹם אָחֲרִישׁ עַל הֲדוֹם – דוממתי את פי, החרשתי על חורבן הדום רגליו של הקדוש ברוך הוא – בית המקדש; הכינוי מיוסד על נבואת ישעיהו (סו, א): כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. הפייטן נשען כנראה בטור זה על תגובת אהרן, ששתק כאשר מתו שני בניו ביום חנוכת המשכן, כמסופר בויקרא (י, א-ג). שתיקת אהרן באבלו מהווה דוגמא לאבלו של הפייטן.
• אֵיכָה לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם – כיצד זה יתאפק המשכיל וישתוק ביום חורבננו? שיבוץ פסוק מעמוס (ה, יג): לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא.
• יִדֹּם רוֹבֵץ פֶּתַח מִלְּהַשְׂטִינְכֶם – הפייטן מייחל לכך שהחטא, הרובץ לפתחו של האדם (על פי בראשית ד, ז: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ) יחדל מלעמוד לשטן בדרכם של ישראל.
• רוֹפֵא כָל בָּשָׂר הוּא יִשְׁמַע בְּקוֹלְכֶם – הקדוש ברוך הוא, שהוא רופא לכל בריותיו, ישמע בקול עמו ישראל. הצירוף 'רוֹפֵא כָל בָּשָׂר' מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "רופא חולי עמו ישראל".
• הַמַּזְכִּירִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם – ואתם, המזכירים את שם ה' ונושאים אותו בפיכם, אל תחדלו מכך; שיבוץ פסוק מישעיהו (סב, ו): עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם.
• אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי בְּמִשְׁנֶה הַר הַטּוֹב – אאזין לדברי חכמה בירושלים (הר הטוב); ויש שפירשו – אאזין למגילת החורבן, מגילת איכה, ולפי זה 'מִשְׁנֶה הַר הַטּוֹב' פירושו 'משנת ירושלים'.
• אֲטוּמִים אֲשֶׁר גָּעוּ נְטוּלַי לִקְטוֹב – כנראה כוונתו: נוכרים ('אֲטוּמִים' – כינוי בלשון הפייטנים לערלים) אשר ביקשו להזיק לבני עמי.
• אֵטוּן חֲדַר הַמִּטּוֹת בַּגַּרְזֶן לַחְטוֹב – ואת בית קודשי הקדשים ('חֲדַר הַמִּטּוֹת' – כינוי על פי מלכים ב, יא, ב) ביקשו לשבר ולהרוס. 'אֵטוּן' – על פי משלי ז, טז, מילה יחידאית שפירושה כנראה אריג יקר הבא מארץ רחוקה; וכאן אולי משל לארון הברית או לכרובים הנתונים בקודש הקודשים.
• אִטּוּ לַגַּרְזֶן כֹּל לַח וְרָטוֹב – הפייטן כתב 'אִטּוּ' כדי להתחיל גם טור זה באות אל"ף, ככל טורי הפיוט, אך כנראה ביקש לומר 'הִטוּ', כלומר – אויבי ישראל הטו תחת הגרזן כל דבר רענן שעמד על תילו, וביקשו להחריבו. ובחלק מגרסאות הפיוט כתוב 'יָבֵש וְרָטוֹב', ופירשו המפרשים – רשע וצדיק; כלומר, גרזן האויבים לא הבחינה בין רשע וצדיק – את כולם ביקשה להרוג ולאבד.
• אַטִּיף בְּכָל טוֹב אֵין עוֹשֵׂה טוֹב – אדבר ('אַטִּיף' – על פי צורה יחידאית במקרא, בנבואת מיכה ב, יא. ומכאן גם למילה 'מטיף') בכל דבר טוב שבעולם, ובכל זאת – אין עושה טוב תחת השמים, בכל אשר אחפש ואפנה.
• אֵיכָה נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב – כיצד זה אין אני יכול עוד לומר דבר, ואפילו לא דבר טוב; שיבוץ פסוק מתהלים (לט, ג): נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.
• מִטּוֹב בַּל יֶחְסַר אֲסָמַי לְמַלְּאוֹ – פניה לקדוש ברוך הוא: מלא את אסמינו בכל טוב, ללא מחסור. לשון הטור נשענת על משלי (ג, י): וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ.
• בִּרְכַּת שְׁנַת טוֹב יַשְׁפִּיעַ בִּגְבוּלוֹ – תשפיע בברכת שנה של טוב בכל גבול עמך ישראל. לשון הטור מטרימה את נוסח הברכה הסמוכה – "מברך השנים".
• אַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ – פניה לעם: אל תחרישו מלהזכיר את האל עד שיכונן את ירושלים מחדש, ככתוב בפסוק מישעיהו המהווה מקור לטור זה (סב, ז): וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ.
• אֵיכָה מֵאַיֶּכָּה שֻׁלְחַפְתִּי בְּמַלְקוֹחַי – כיצד מאז אמירת 'אַיֶּכָּה' לאדם הראשון, נגררתי ('שֻׁלְחַפְתִּי' – מארמית. ראו למשל בבלי, בבא-מציעא, כה ע"א) עוד ועוד מחטא לחטא, והוספתי חטאים לאלה שעלי לשאת עמי ('בְּמַלְקוֹחַי') כביכול מדור לדור.
• אֻיַּמְתִּי מְגִלַּת קִינוֹת בִּפְנֵי פְקָחַי – נזהרתי ('אֻיַּמְתִּי') לקרוא את מגילת איכה בפני המבינים והחכמים שבעם.
• אִיְּלוּ כַּמֶּה יוֹבְלוֹת וְלֹא גָעוּ פְּקַח קוֹחַי – לשון הטור עמומה במיוחד, ונראה שיש לפרשו כך: חכמי העם, קפצו כאייל דור אחר דור ובכל זאת לא זכו להגיע לשעה שיאמר בה כדברי הנביא ישעיהו (סא, א): רוּחַ אֲ-דֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ.
• אֵימִים מַעֲרִימִים עֲלֵי מַקָּחַי – וכל אותה עת, כשעדיין ממתינים אנו לגאולה, הגויים (אֵימִים) מערימים על עם ישראל, שנלקח לבין האומות.
• אִישֵּׁי מַלְקוֹחַי אִיכְּלוּ רִקּוּחַי – אש הגחלים שלקח מלאך האלהים מעל המזבח, איכלו את כל הכהנים המשוחים בשמן המשחה ('רִקּוּחַי' – מלשון תיאור עשיית שמן הקודש בספר שמות ל, כה: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה) – וכך במקום קרבנות, הוקרבו על המזבח כהנינו.
• אֵיכָה יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי – כיצד זה נעשיתי חלש ויבש כחרס, עד שלשוני נדבקת כביכול לבשרה בהיעדר רוק בפי; שיבוץ פסוק מתהלים (כב, טז): יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי (וראו בדברי המפרשים שם).
• מַלְקוֹחַי יַמְתִּיק לְשׁוֹרֵר לְחוֹכִי – הפייטן מייחל לכך שאת חכיו היבשים ימתיק הקדוש ברוך הוא כדי שיוכל לשורר לכבודו ('לְחוֹכִי'. פירושה המילולי המדויק של המלה לא מחוור, ונחלקו בו פרשנים, יש המפרשים לזה אשר אני מחכה לו ויש המפרשים מלשון חיך ואז ייתכן שצ"ל בחוכי).
• יֶאֱסוֹף מְזָרִי לְאִוּוּי מְחַכִּי – יאסוף אותי מחדש האל, שבעבר פיזר אותי בין האומות, לבית המקדש המחכה לי. הצירוף 'יֶאֱסוֹף מְזָרִי' מיוסד על ירמיהו (לא, ט): שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. תיאור קיבוץ הגלויות מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "מקבץ נדחי עמו ישראל".
• וְעוֹד בַּל תִּדְבַּק לְשֹׁונִי לְחִכִּי – הפייטן מקווה שגאולת ישראל וירושלים תבוא לפני שתדבק לשונו לחיכו, כמאמר משורר התהלים (קלז, ו): תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
• אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי שִׁבֵּר עַצְמוֹתַי – אויבי טרף אותי והכה אותי, עד שנשתברו עצמותי; מבוסס על דברי ירמיהו (נא, לד): אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי.
• אַךְ בִּי יָשׁוּב לְסִיג אַשְׁמוֹתַי – ועוד עתיד הוא לשוב ולהסיר סיגי אשמותי; הטור בנוי כשילוב של שני מקורות – הראשון מאיכה (ג, ג): אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם, והשני מישעיהו (א, כה): וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ.
• אֶכְתֹּב קִינִים אֲשֶׁר פָּצוּ שִׂפְתֵי מְזִמּוֹתַי – אכתוב את הקינות היוצאות מפי. 'קִינִים' – על פי צורה מקראית נדירה המופיעה בנבואת יחזקאל (ב, ט-י): וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי. 'פָּצוּ' – אמרו (פועל רווח מאד בלשון הפייטנים הקדמונים). 'שִׂפְתֵי מְזִמּוֹתַי' – כנראה 'שפתי רצונותי', כלומר, השפתיים המפיקות את אשר על לבי.
• אֲכַוְּנָה נְכוֹחוֹת מוּל קָמוֹתַי – אתאונן ישירות על הצרות הקמות עלי.
• אַכְבִּיר נַהֲמוֹתַי – אגדיל ואעצים את נהמות האבל שלי.
• אַכְרִיז טוֹב מוֹתַי – אכריז כי טוב מותי מחיי; הפייטן נשען על דברי יונה (ד, ג): וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (הפייטן שינה מ'מוֹתִי' ל'מוֹתַי' לצורך החרוז).
• אֵיכָה וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה ה' עַד מָתָי – כיצד זה נפשי כה מבוהלת, ואתה ה' – עד מתי תתאפק מלהצילני? שיבוץ פסוק מתהלים (ו, ד): וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד ואת וְאַתָּה ה' עַד מָתָי.
• מָתַי קוּמוֹ לָעַד קָמִים לְהַחֲרִימָם קָרֵב יוֹם אֵידָם בַּמִּשְׁפָּט לְהִתְרוֹמָם – מתי, אלוהי, תקרב את יום הנקמה באלו הפוגעים בעמך ישראל, ומתי תביאם במשפט לפניך? 'קוּמוֹ לָעַד' – כינוי לקדוש ברוך הוא, המיוסד על נבואת צפניה, ומבטא את הבטחת הגאולה של האל לרשעים (ג, ח): לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה' לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ. 'יוֹם אֵידָם' – יום צערם וסבלם, על פי דברים (לב, לה): לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ (וכן רבים במקרא). מבחינה תחבירית שני הטורים יוצרים רצף אחד. תיאור המשפט מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "מלך אוהב צדקה ומשפט".
• עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם – הפייטן מייחל לכך שהקדוש ברוך הוא יכריז כעת על קימתו הקרובה, המבטיחה עמה גאולה. שיבוץ פסוק מישעיהו (לג, י): עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא.
• אֱלִי כַתַּנִּים בְהַעֲצִימֵנִי אֶלְיָה כַּיְעֵנִים בְּהַשִׁימֵנִי – 'אֱלִי' ו'אֶלְיָה' הן כנראה מלים המציינות יללה; הפייטן מדמה יללתו לקולם של התנים והיענים, שתי חיות המוזכרות יחדיו פעמיים במקרא, למשל באיכה (ד, ג): גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר. 'בְהַעֲצִימֵנִי' – בעת שאני מגביר קולי; 'בְּהַשִׁימֵנִי' – בעת חורבני, בשעה שהפכתי לשממה.
• אֵלִי אֵלִי לָמָּה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנִי – אלוהי, מדוע תשפילני ותהפכני לנחות ולבזוי שבעמים? הטור בנוי כשילוב של שני פסוקים: הראשון מתהלים (כב, ב): אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי, והשני מאיכה (ג, מה): סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים.
• אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְּכַרְסְמֵנִי – אנא אל תוכיח אותי בחרונך, ובכעסך הגדול אל תאכלני; הפייטן ביסס את הטור על תהלים (ו, ב): ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, ולצורך החרוז שינה את המילה האחרונה מ'תְיַסְּרֵנִי' ל'תְּכַרְסְמֵנִי', מילה המהדהדת לדברי משורר התהלים במקום אחר, בו הוא ממשיל את ישראל לגפן שגדרותיה נפרצו ביד אלוהיה, וכעת היא נתונה למרמס חיות הבר (פ, יג-טו): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה...
• אָלִיתָ לְחָטְמֵנִי – נשבעת להחריבני. 'אָלִיתָ' – מלשון אלה, שבועה. 'לְחָטְמֵנִי' – כנראה על פי ישעיהו (מח, ט): לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ. ואם אמנם במקרא מציין הביטוי דווקא ארך אפיים (חֹטֶם – אַף) הרי שלדידו של הפייטן הוא מציין כנראה את ההיפך, כמבואר מן ההקשר.
• אַלּוּף בְּאַף לְשָׂטְמֵנִי – בהמשך לטור הקודם: נשבעת גם לשנוא אותי; 'אַלּוּף' – כינוי לקדוש ברוך הוא, מיוסד על ירמיהו (ג, ד): הֲלוֹא מֵעַתָּה קראתי קָרָאת לִי אָבִי אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה. 'בְּאַף לְשָׂטְמֵנִי' – נשען על תהלים (נה, ד): מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי.
• אֵיכָה תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִּשְׂטְמֵנִי – כיצד זה נעשית אכזר כל כך כלפי, ובידך ממש אתה אורב לי בשנאה וכעס? שיבוץ פסוק מאיוב (ל, כא): תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי.
• תִּשְׂטְמֵנִי לֹא לְנֶצַח וְתִסּוֹב תְּנַחֲמֵנִי – אך לא לעד תשנא אותי; הלא יגיע המועד בו תסוב חזרה לנחם אותי ולגאלני. ברקע הטור עומדים שני פסוקים: הראשון מישעיהו (יב, א): וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי, והשני מתהלים (עא, כא): תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
• לְעֵת תַכְנִיעַ זֵדִים זוֹמְמֵי לְלָחְמֵנִי – כאשר תכניע את הרשעים הזוממים להילחם בי ולנצח אותי. הצירוף 'תַכְנִיעַ זֵדִים' מטרים את נוסח הברכה הסמוכה – "שובר אויבים ומכניע זדים".
• יָשֹׁב [נָא] אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי – או אז ישוב חרונך ממני, ותחזור לנחם אותי. שיבוץ פסוק שכבר נרמז שני טורים קודם לכן, ומקורו בישעיהו (יב, א): וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.
• אָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּפֶצַח – אמר הדור האחרון בקול ('בְּפֶצַח' – על פי ישעיהו יד, ז, ועוד); לשון הטור נשענת על דברים (כט, כא): וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה... בדבריו על הדור האחרון נראה שהפייטן מתייחס לדור שעתיד לבוא לעולם, ולא לדור שכבר היה (בדומה למשמעות הביטוי בדברי משה המצוטטים לעיל); דור זה עתיד לנסות להיאבק באויביו, אך להיכשל גם בזה, כפי שעולה כנראה מן הטורים הבאים.
• אָמוּתָה הַפַּעַם וְלֹא אֶרְאֶה רֶצַח – אותו דור עתיד לבכר את מותו ולהלחם בשארית כוחותיו, ולא להיות נתון מראש לנצחונו האכזרי של האויב (ובחלק מגרסאות הפיוט הנוסח הוא 'נֶצַח' ולא 'רֶצַח'). הצירוף 'אָמוּתָה הַפַּעַם' מקורו בתגובת יעקב בראותו את יוסף חי במצרים, כמסופר בבראשית (מו, ל): וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי.
• אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אַרְגִּיז וְאָעִיז מֶצַח – אם כוחי ככח האבנים, אנסה להיאבק באויב; מיוסד על דברי איוב (ו, יב): אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּש, אך במשמעות הפוכה – בעוד איוב סבור כי אין כוחו כח אבנים, ושואל בתמיהה האם כח אבנים לו, והאם בשרו חזק כברזל – בהניחו כי התשובה לשאלות אלו שלילית – הרי שפייטננו מתאר כנראה דור הסבור כי אינו נטול כוח לגמרי.
• אָמַרְתִּי הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח – אותו דור כמעט ונואש מישועת האל, הנראה כאילו הסתיר פניו לגמרי; פרפראזה על דברי משורר התהלים (י, יא): אָמַר בְּלִבּוֹ שָׁכַח אֵל הִסְתִּיר פָּנָיו בַּל רָאָה לָנֶצַח.
• אֲמָרֵר בֶחֵרוּף רֶצַח [וֶ]אֱמֶת חֳרָבוֹת לָנֶצַח – ובכל זאת בכיו של הדור גובר, אל מול רצחנותו של האויב, ועדיין המקדש עומד בחרבנו ('[וֶ]אֱמֶת חֳרָבוֹת לָנֶצַח' – על פי תהלים ט, ז: הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְעָרִים נָתַשְׁתָּ אָבַד זִכְרָם הֵמָּה).
• אֵיכָה עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח – כיצד זה אלוהי, האם אכן לעולם לא תשוב לזכרנו? שיבוץ פסוק מתהלים (יג, ב): עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי.
• נֶצַח יִוָּדַע כִּי רֶגַע יִשְׁצֹף – ואולם, אומר הפייטן, בסופו של דבר יתברר כי אכן ברגע אחד ישנה האל את דרכיו ויתפרץ בכעס ובשצף קצף על אויביו. תיאור האל מיוסד על תהלים (ל, ו): כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.
• יִרְצֶה אֶת בּוֹטְחָיו צִדְקָם לִרְצוֹף – או אז ירצה בשלום המאמינים בו, ויבקש לכרוך יחד צדקותיהם ('צִדְקָם לִרְצוֹף') ולהצילם. הצירוף 'בּוֹטְחָיו צִדְקָם' מטרים את לשון הברכה הסמוכה – "משען ומבטח לצדיקים".
• כִּי לֹא לְעוֹלָם יָרִיב וְלֹא לָנֶצַח יִקְצוֹף – שהרי לא לעולם יהיה הקדוש ברוך הוא במריבה עם עמו ישראל, ולא לנצח יכעס עליו; שיבוץ פסוק מנבואת ישעיהו (נז, טז): כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי.
• אָנָהּ אֲנַחְנוּ עוֹלִים וְחַיַּת יַעַר שִׁכְּלָתְנוּ – לאן נעלה? הלא בכל מקום חיות היער – משל לאויבים מאומות העולם – הורגות בנו; הצירוף 'אָנָהּ אֲנַחְנוּ עוֹלִים' מיוסד על תיאור דברי בני ישראל בשוב המרגלים מן הארץ למדבר, כמסופר בנאומו של משה בספר דברים (א, כח): אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם; המובאה מסיפור המרגלים מדגישה בפיוט את תחושת חוסר האונים.
• אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךְ וְסַעֲרָתְךָ כִּלָּתְנוּ – אין לנו עוד מקום להימלט אליו ממך, מסערתך המאיימת והמכלה; כדברי משורר התהלים (קלט, ז-י): אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.
• אָנוּד כְּצִפּוֹר נוֹדֵד כִּי הֵילִילָתְנוּ – כציפור שאין לה מנוח בכל מקום, כך אף אני נודד מפניך, משום שבכל מקום אתה גורם לנו לילל באבלנו ('כִּי הֵילִילָתְנוּ' – על פי ישעיהו יג, ו: הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא. ובחלק מגרסאות הפיוט הנוסח הוא 'כי חיללתנו' – ומשמעו פשוט: כי חיללת את מקדשנו).
• אָנוּשָׁה כִּי אֵשׁ בֵּינוֹת אֲכָלָתְנוּ – כבר חולים אנחנו ואבודים במצבנו, כי אש המזבח, במקום שתאכל את קרבנותינו, אוכלת אותנו. 'אָנוּשָׁה' – על פי תהלים (סט, כא): חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי (וראו בדברי הפרשנים לפסוק זה). 'אֵשׁ בֵּינוֹת' – כינוי לאש המזבח, על פי המסופר ביחזקאל (י, ו): וַיְהִי בְּצַוֹּתוֹ אֶת הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים לֵאמֹר קַח אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִבֵּינוֹת לַכְּרוּבִים וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד אֵצֶל הָאוֹפָן.
• אֲנָחוֹת מְלֵאָתְנוּ אֲנִינוּת תִּכְלָתְנוּ – וכעת מלאים אנחנו באנחה ואבל ('אֲנִינוּת' – סוג מסוים של אבל בלשון חז"ל. ראו משנה סנהדרין, פ"ו מ"ו), הגודשות אותנו עד אין קץ.
• אֵיכָה כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנוּ – כיצד זה הקנאה שקנאת לביתך בהחריבך אותו, התפשטה גם אלינו, והחריבה גם אותנו? שיבוץ פסוק מתהלים (סט, י): כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי.
• אֲכָלַתְנוּ רוֹפֶסֶת בְּיַעַר גָּדְלָה – לא רק קנאת ביתך אכלה בנו, כמובא בטור הקודם, אלא גם התנהגותם הדורסנית של אומות העולם (המשולות, לא בפעם הראשונה בפיוט זה, לחיות היער), ההולכת ומתגברת. 'רוֹפֶסֶת' – דורסת (על פי דניאל ז, ז).
• רְאֵה בְקִנְאָתִי וְתַשְׁמִיעַ בִּגְדֻלָּה – אנא ממך אלוהי, ראה את קנאתנו לך, והשמע בעוצמה רבה את קולך; תוכן הדברים שמצפה הפייטן לשמוע מהקדוש ברוך מבואר בטור החותם את הפיוט.
• קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַיִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה – מקנא אני לירושלים ולציון, ולכן עומד אני לגאול אותן – אלו הם דברי האל המיוחלים; שיבוץ פסוק מזכריה (א, יד): וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. הבחירה בפסוק זה לחתימת הפיוט טומנת בחובה נחמה גדולה, לאור המשך הנבואה (שם, טז-יז): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם. איזכורה של ירושלים נועד להטרים את נוסח הברכה הסמוכה – ברכת "בונה ירושלים" – אף שבשלב זה אמורות, על פי המנהג הקדום, להשתלב כמה קינות, המהוות מעין הרחבה לתבנית הפייטנית הבסיסית של ה'קרובה'.

أتعرفون المزيد عن هذا العنصر؟ وجدتم خطأ ما؟

ربما يثير اهتمامكم أيضًا

رحلة كازانتزاكيس إلى فلسطين الانتدابية: الانغماس في سبت النور بحثًا عن الجوهر

نشر نيكوس كازانتزاكيس (1883-1957)، صاحب رواية “زوربا اليوناني”، انطباعاته عن رحلته إلى فلسطين، والقدس بشكلٍ خاصّ في الصحف، ثمّ أعاد صياغتها أكثر من مرّة لتقترب من أسلوبه الأدبيّ، وقد تُرجمت إلى العربيّة عن الصيغة النهائيّة في كتاب “رحلة إلى فلسطين” (1989، مؤسسة خلدون – عمان).

لمقالة بمدونة المكتبة

ذمُّ شره الطعام وتعظيم الجوع: حمية الإمام الغزالي الروحيّة

ألّف الإمام أبي حامد الغزالي (1058-1111 م) كتابه الأربعين في أصول الدين في فترة عزلته واعتكافه التي امتدّت تقريبًا عشرة أعوام، قضاها في القدس ودمشق. قسّم كتابه إلى عدّة أقسام، منها ما هو في العقائد، وفي الأعمال الظاهرة، ومنها ما هو في تزكية القلب عن الأخلاق المذمومة، وقد وضّح رأيه في الطعام والجوع

لمقالة بمدونة المكتبة

أدعية إسلامية في مخطوطات المكتبة الوطنية

الدعاء لغةً يُعْبَرُعن الطلب والابتهال؛ ففلان دعا الله أي ابتهل إليه بالسؤال، ورغب فيما يملك من الخير. أمّا اصطلاحًا فيعني طلب الأدنى للفعل ممن هو أعلى على وجه الخضوع والاستكانة. في الدين الاسلامي، يُعتَبَرُ الدعاء شكلاً مهماً من أشكال العبادة، إذ يقوم المسلمون بطلب العناية من الله واستمداد المعونة

للمزيد حول الموضوع

مضامين

مواضيع

Whatsapp

الاستشارة والإرشاد

تكاتبوا معنا