שיר מאת אהרן רזאל, אמן, יוצר ומבצע של מוסיקה חסידית אלטרנטיבית החי ופועל כיום בארץ. השיר מתאר הוויית גאולה סוחפת-כל: הדובר שומע גאולה, חוֹוה גאולה, ואולי גם 'עושה' גאולה: "אָז בּוֹאוּ נֵצֵא לָרְחוֹב / נֵשֵׁב בַּחוּץ נָשִׁיר קְצָת יִהְיֶה טוֹב / ... / עִם גִּיטָרוֹת וְתוּפִּים / נַתְחִיל לָלֶכֶת בְּתוֹךְ הַכְּבִישִׁים / מִמִרְפְּסוֹת הַבִּנְיָנִים וּמִן הַחַלוֹנוֹת / הֵם יַבִּיטוּ מְחַיְיכִים". הגדרת השיר כ'פיוט עכשווי' יכולה להטיל עליו אור מיוחד: מסורת הפיוט לדורותיה, עד כמה שניתן לנסח זאת בהכללה זהירה, מעולם לא הניחה שהגאולה כבר הגיעה, שהיא כבר כאן; מאות ואלפי פייטנים חתמו את פיוטיהם בבקשה לגאולה, בייחול לגאולה, בתפילה לגאולה – אך על פי רוב, ככל הידוע, לא ראו את הגאולה כמצב נתון, כקיום ממשי עבורם. על רקע זה, שירו של אהרן רזאל מבטא אולי רוח אחרת: "שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה, הִגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה / אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת יִנּוֹן וְאֵלִיָּה". ואכן, רוח זו זוכה לביטוי בדיאלוג שמקיים המשורר המודרני עם המחרוזת האחרונה בפיוטו הנודע של ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, בן המאה ה-12, 'עת שערי רצון', המושר בפי עדות רבות בראש השנה: "לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה / זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה / וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה / וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה / יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ"; משוררנו מקבל עליו את התפקיד שמייעד הפייטן הקדום לקדוש ברוך הוא, ואומר לציון: "בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה", או במילותיו: "הִגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה". ועם זאת, באורח מעניין ביותר, נראה במבט שני כי משהו מן העמדה הפייטנית המסורתית מצא את דרכו גם לכאן: שהלא אם צריך המשורר לבשר לכל "שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה" – שמא ואולי עדיין אין גאולה זו ניכרת כל כך בעיני הבריות? ביטוי לכך נמצא בבית הראשון של השיר: "אָז אַל תַּחְשׁוֹב יוֹתֵר מִדַּי אִם זֶה כְּדַאי אוֹ לֹא כְּדַאי / אַתָּה יוֹדֵעַ, אִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי? / וְאַל תַּחְשׁוֹב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה כַּמָּה זֶה קָשֶׁה אוֹ לֹא יוֹצֵא / אוֹ לֹא שָׁוֶּה, לֹא תֵדַע אִם לֹא תְנַסֶה...".
|